כלבים מצילים חיים: הסוד לתמיכה רגשית שלא הכרתם

את החברים שלו איתו ויביא את החברים

שלו איתו ואיפה הוא? איפה יניב שלנו?

יניב אוסם, מנהל מפגש החינוך, טיפול וגידול כלבים וסיוע בקיבוץ אפיקים, יש לומר, כלביית אפיקים המפורסמת והידועה האיש והאגדה, האיש שעומד מאחורי המפעל היפה הזה ומסתבר שמאז האירועים האחרונים מצא לעצמו עוד כמה עיסוקים כאילו שלא חסר לו והתחיל לטפל בכלבנות גם דרך, בעזרת כלבים, גם בטיפולים רגשיים עם חבר'ה שעברו פוסט טראומה וכן הלאה, נכון יניב?

כן, נאמר את זה ככה, הם עברו טראומה, אם הם בפוסט אנחנו נדע כמו שאנחנו יודעים היום קצת פחות.

אני יכול להסכים איתך לגמרי.

אז בעצם הצלחתם לגרום לכלב להיות להוות תמיכה רגשית?

כן, אם אני אנסה להשתלב בעולם המיוחד שהזמנתם אותי אליו, אז היום סיימתי... הדרכה של נוער בסיכון, ואני מתכונן לקיץ שיגיעו לכאן מאות ילדים שיבואו לעבור כאן סוג של כלבנות חברתית, רגשית, טיפולית, הם מגיעים מכל הארץ, גרים כאן ועוברים חוויה חברתית, מגבשת, וקצת נעלמים מכל מה שאנחנו יודעים שקורה להם בבתים. זה אנחנו כבר עושים כאן הרבה מאוד שנים. כולל בתי ספר ובגרויות ומוסדות ובתי חולים, זה מוכר וידוע ולצערנו ה-23, ה-7 לאוקטובר 23 הוא בעצם הפגיש את כולנו עם מציאות שככל שהזדרזנו והכנו מענים יכולנו לתת לחלק מהאנשים קצת עזרה ואני רגע לוקח את כולנו אחורה ל-20 אלף שנים לאחור שלהקת ציידים יוצאת לצוד ומנסה לצוד לעצמה משהו להביא הביתה והם לא מצליחים להגיע לציד כי עומדים שם עשרה זאבים ומרחיקים אותה מהציד. העוינות שהפכה לחברות, חברות בלתי נגמרת, שמי בחר במי לא ברור, האם הכלב בחר באדם או האדם בחר בכלב. כלומר, בחירתו המוצלחת של כלב הבית, שבעצם היום מטופל בצורה כזאת שהוא יכול לתת לנו מענים רגשיים, טיפוליים, חברתיים. למנוע בדידות, למנוע תחושת כעס, למתן דברים שהם קורים במוח שלנו בלי שתכננו אותם מראש. עצם זה שלקחת כלב יצרת מציאות חדשה כי יש איתך עוד מישהו, או מספר 6 במשפחה, או אפילו אחד על אחד. אז נחזור שנייה על היום הקשה הזה שעבר על כולנו, ובעצם היו שם המון כלבים. היו שם כלבים שנרצחו ממש כמו בני אדם, רק שההשפעה הייתה פחותה, ולחלק מהאנשים זה היה אובדן אדיר. והיו כלבים שברחו כל עוד נפשם בם לתוך עזה והיו כלבים שנשלחו על ידי כוחותינו להועיל ולעזור כדי לחלץ חטופים ולהועיל ולעזור כדי לחלץ בקיבוצים את הפגועים אבל ביום הזה איבדנו עשרות כלבים ולאחר כחודשיים שהצלחנו לשקם איכשהו את הכלבים העובדים, החיילים נכנסו איתם לעזה ושם הם פגשו גם כלבים שצריכים לעבוד וגם את הכלבים שהיו שם של העזתים ומה שמדהים אצל החיילים שלנו ופה זה פוגש אותנו שהם בעצם רצו לאמץ את הכלבים העזתים למרות העוינות שהייתה להם כלפי העזתים המחבלים הנוח'בות אל הכלבים שלהם הם לא התייחסו באותו אופן ופה זה גדולתו של החייל הישראלי ותכף אנחנו מתחברים למה שאנחנו בעצם עשינו. אז בעצם לפני שנתיים ועשרה חודשים הגיעה פנייה הראשונה אלינו ממשפחה שאיבדה בן בנובה וכל שהם רצו זה למלא את החסר שברור שאי אפשר אבל לפעמים הנפש מחפשת למלא את עצמה במשהו והכלב הוא המשהו הזה שלא שואל שאלות, הוא מיד נכנס למשימה. לאחר תקופה קצרה שהתחילו להגיע לא מעט משפחות מהעוטף, היה ברור לנו שזה סיפור אחד, אבל אנחנו מאוד נמשכנו לנושא הלוחמים, מכיוון שהבנו שהלוחמים הצעירים בני ה-22-30 שיצאו לאזרחות וגויסו למילואים נחשפים לאירועי קרב מאוד מאוד קשים שלחלקם קיים יותר מסיכוי סביר שהטראומה תהפוך לפוסט טראומה ובעצה אחת עם פרופסור דן גזית מהאוניברסיטה העברית ולא מעט רופאים, חלקם אפילו מבתי חולים שיבא ואיכילוב. היה ברור שאם נלך לאיזשהו מבנה של הכנסת כלבים לחייהם של הלוחמים בצורה מסודרת ומתונה ונבנה תוכנית שתיצור להם איזשהו מענה רגשי יש לשער שלחלקם זה יעשה דבר טוב. מיד אימצנו את הרעיון ויצאנו לדרך בתוכנית חדשנית שלא קיימת בשום מקום בעולם. בעצם קבענו שיותר חשוב התהליך הרגשי שהחייל, בת זוגו, או החייל ובן זוגו יהיו עם הכלב בתור גור, כזה שמקבלים אותו בגיל חודשיים וכשזה נשמע לכולנו כמה שהעבודה הולכת להיות קשה, בעצם מדובר במצב שבו מגיעים לכאן, עוברים ראיון, עוברים תשאול, יוצאים לאיזשהם שבועיים עד שלושה תכנון, איך זה הולך לקרות, לכל זוג, חייל בנפרד או בזוג, אנחנו בונים תוכנית ולאחר שאנחנו בוחנים את היכולות שלו, קשר עם היחידה כמובן, עם העוסית שלו או המטפלים שלו, הוא נמצא כמתאים לקבל גור או גורה והוא מתחיל תהליך עם ליווי מלא שלנו. בעצם הם מקבלים גור קטן, עוטפים אותו, הלב שלהם החרוץ והפגוע מתמלא ברגשות חדשים של התחלה, יכול להיות שהם לא בשלים לכך, אבל גור לא מאפשר לך לעצור ולשאול הרבה שאלות, הוא פשוט אומר לך קדימה, איך אמרתם? מיינדפולנס, יוצאים לדרך כאן ועכשיו, אני צריך, אני רוצה, אני רעב, אני בוכה, אני צריך שירותים, אני צריך לצאת, תנקה לי, תחבק אותי, תצא איתי, תאמן אותי. מדהים עד כמה שהלוחמים הגיעו לקשר הרבה יותר ממה שתכננו עם הגורים והגיעו איתם לרמת אילוף בגיל שלושה וחצי חודשים שאפילו הפתיעו אותי כאיש מקצוע ובעצם רמת האילוף שהלוחמים העבירו לגורים ולגורות הייתה כל כך גבוהה שהיה ברור שהם עוסקים בזה המון מהיום שלהם והם ממלאים את החיים שלהם בתוכן חדש, תוכן אופטימי, תוכן יפה, תוכן בריא, תוכן שמלווה בהרבה מאוד בעיות רגשיות שהם סוחבים על עצמם, אבל הגור לא פעם לא נותן להם להיכנס לתוך המהמורות האלה. ואחרי שהתחלנו להיפגש והגענו כבר למסה של 60 מילואימניקים, מצאנו שאחד מהדברים הטובים בשבילם זה להפגיש אותם יחד, לא חשוב מאיפה הם מגיעים, גולני, צנחנים, טייסים או אפילו יחידות קומנדו, אנחנו בעצם בנינו על כך שהם ייפגשו ביחד, נבנה להם תוכנית והתוכנית הזאת בעצם מלמדת אותם איך ליצור קשר עם הכלב בצורה נכונה ואיך לתת לכלב להבין שהם מרגישים טוב או לסירוגין שהם מרגישים פחות טוב. אנחנו בעצם לימדנו אותם המון משחקי תקשורת עם הגורים, המתבגרים, ולקראת גיל תשעה... עם הגור מגיב להתכנסות של הלוחם, לישיבה מכווצת, לתנועות של סטרס. לנשימות ואם ראינו תגובה קטנה אצל הכלב הצעיר מיד מילינו את הכלב בחיזוקים כך שהכלב בעצם מצא דרך להתקרב אל הלוחם כל פעם, אל המילואימני כל פעם שהוא הרגיש איזשהו לחץ, איזשהו סטרס. עכשיו אנחנו ביקשנו מהלוחמים להחזיק בבית צנצנות של חמאת בוטנים ובעצם בכל פעם שהכלב בחר להתקרב אליהם כשהם היו בכעס, שקט מופתי, כשהם היו בקפיצות, בהתכנסות, כל פעם שהכלב ניגש אליהם ובחר לעשות את זה, אנחנו בעצם ביקשנו מהם לגשת ולמרוא חמאת בוטנים על החלק התחתון של כף היד, מה שיגרום להם בעצם לסוג של קרקוע וליקוק ארוך. עכשיו, הכלב מאוד אוהב ללקק חמאת בוטנים ומאוד אוהב ללקק את האדם. והשילוב הזה שהתחבר על רגעי קושי נתן בעצם מענה רגעי ראשוני כזה שמקרקע ואנחנו לא מגדירים את הכלב ככלב שירות שאמור לקפוץ ולקרקע ולהוציא את האדם מהמקומות הקשים ממקום סואן אנחנו מדברים על כלב שנמצא איתו בבית ובעצם מגיב להתנהלות שלו או לעליות ומורדות בתחושות הפנימיות שלו. הכלב יודע לעשות את זה, הכלב רוצה לעשות את זה, אבל אנחנו מצאנו דרך לחזק אותו, כלומר לתת לו סיבות לעשות את זה יותר ויותר. עכשיו, במשך הזמן גם גילינו שהטיולים ברחוב או הטיולים לים או הטיולים אפילו לבדיות, נחלים שהחבר'ה יוצאים עם הכלב, משפר להם מאוד את רמת השמחה והתקבצו להם קבוצות של שניים עד שלושה כלבים ומילואימניקים עם בנות זוגם או ההפך והיו יוצאים לטיולים משותפים כאשר האתגר שלנו היה טיולים משותפים אבל לא רק מאוד מאוד רצינו להחזיר אותם לרחוב הישראלי. כלומר, מאוד היה חשוב לנו שהמילואימניק יחזור להסתובב בדיזנגוף, באלנבי, בבן יהודה, ילך לפארק, ישב בבתי קפה, ייכנס לדיזנגוף סנטר, ייכנס לכל מקום בחיפה, בירושלים ואפילו ביישובים. הקהילתים שלא ייעלם לנו. עכשיו, אחד מהדברים שהסברנו למילואימניקים זה שהם חייבים לתרגל את הכלב בשביל שהוא יוכל להתמודד עם המקומות המורכבים כמו לשבת בבית קפה במרכז דיזינגוף ונכנסים לשם כל מיני כלבים של אחרים שהם לא כך מאולפים ואנחנו בעצם בנינו ביחד עם המילואימניקים תוכנית מכובדת ורצינית בתוך לב תמיכה רגשית כלב ש... ככל שמתאפשר, לחזור לעבודה, לחזור ללימודים, ואנחנו מגלים שהאוניברסיטאות, תל אביב, חיפה, שן כר ועוד, נותנות להם אפשרות, הטכניון, נותנים להם אפשרות לבוא עם הכלבים וללמוד איתם. ואנחנו מבינים שהדבר החשוב ביותר בשלב הזה זה שהכלב שבא איתם לא יפריע להם ללמוד. כלומר, אם כבר החזרנו אותם לספסל העבודה או ללימודים, שהכלב יהיה מחונך ברמה כזאת שהוא ייתן להם מענה ולא יפריע להם. והפלא ופלא, אנחנו מגלים שהם מגיעים עם הכלבים המעולפים והם מתרגלים אותם עד כמה שרק ניתן. בשביל שהם יוכלו להגיע איתם לעבודה. החזרה לחיים מבחינתנו זה היה המיזם, החזרה לחיים זה גם החזרה למילואים, ובמקביל לקבלת הכלבים על ידי המילואימניקים נחשפנו להרבה יותר פניות, כמובן שמיהרו להגיע החטופים. משפחות החטופים, משפחות שאיבדו בנים יקרים, ובעצם אנחנו נפגשים היום עם שלושת הקהילות האלו ובונים לכל אחת מהן תוכנית, כאשר הדבר החשוב ביותר מבחינתנו זה שאנחנו מגדירים את עצמנו כל הזמן כמאמני כלבים, וליד כל פעילות כזאת חייב להיות איש מקצוע, לא כל יום אנחנו מדברים איתו כמובן, כי אין לו פנאי, אבל אנחנו רוצים שהמילואימניקים יהיו מלווים. לאחרונה אנחנו רואים הרבה מאוד מילואימניקים חוזרים בחזרה למילואים, ומי שמגיעות לפגישות, דווקא נשות המילואים, שמתאמנות עם הכלבים ומקבלות כוח על מנת שמהכלב, בעיקר בכדי שיוכלו לשרוד עם הכלב, הן מאמנות אותו, מטפלות אותו ומוצאות בכלב. המון כוחות בזמן שהן נשארות לבד, במתח ומי שמתארים את החזרה הביתה כאושר גדול, כמובן המילואימניקים שפוגשים את הכלבים בהגיעם הביתה, יש שם התרגשות גדולה, שמחה, כאשר אין המון שאלות, לא מציקים להם, יוצאים לטיול, יוצאים החוצה, הוא רואה שהכלב שמר על עצמו בת הזוג שמרה על הכלב ואנחנו רואים פה תוכנית מלאה של גידול גורים, אימון כלבים צעירים, אימון כלבים בוגרים, חיבור בתוך בני הזוג, לא מעט מהמילואימניקים הם עם ילדים קטנים כך שאנחנו גם מוצאים פה אפיק לעזור לילדים לעבור את התקופות הקשות שהם לבד רק עם אמא או עם הסבא וסבתא לעיתים. מצאנו שהכלבים הם הכי מיינדפולנס שיש, הם הכי כאן ועכשיו, הם הכי מקרקעים, הם הכי אוהבים לתת. אצל כלב אין שנאה, אין כעס, אין מה יהיה בעוד יומיים ואין גם כפי הנראה פחדים. ממה שהולך לקרות. הוא חי את הכאן ועכשיו, וזה בעצם מה שאנחנו מנסים עד כמה שרק ניתן להחדיר בקבוצת המילואימניקים, שורדי השבי, המשפחות מהעוטף, שכמות הפניות היא רק הולכת וגדלה, מכיוון שהתוכנית שלנו היא תוכנית פשוטה, היא תוכנית מיגור לבוגר דרך הרגש, דרך ההתפתחות, דרך האימון, אין בה כדי לפסול כלבים, אנחנו מאוד מאוד ממליצים לעבור תהליך מלא ולא רק לקחת או למצוא או לאמץ כלב, אלא לעבור את כל התהליך של התשאול, של התחקיר של הליווי, של השיתוף עם האנשי המקצוע ולאט לאט בונים עם האנשים תוכנית שתאפשר להם להגיע לדפוס חיים כמעט רגיל, כי רגיל כבר לא יהיה כפי הנראה, אבל את השמחה לפחות ברגעים שאנחנו רואים אותם אנחנו נוטים לראות שיש גדילה של השמחה, התפתחות, הם חוזרים לשמוח, הם חוזרים לדבר. הקהילה שיצרנו בפארק תל אביב בין בני עקיבא לצופים זאת קהילת מילואימניקים גדולה מאוד, אנחנו מפגישים אותם עם קצת אוכל ותמיד זה דבר טוב, הם מגיעים, הם נפגשים, הם שוחחים, הם שמחים. אבל אנחנו עושים כל יום לפחות שעה אימון כשהם מגיעים לשם כדי שהדברים יהיו רציניים, מקצועיים ושהכלבים שיוצאים איתם ישמרו אותם על רמה גבוהה של פעילות לא כלב ספה, לא כלב מתחת לרגליים אלא כלב שחייבים לעבוד איתו כדי שהוא כל הזמן יראה איתנו תקשורת כי אם אנחנו נעלמים לו אז הוא מתחיל לקפוץ ולהציק לנו כדי להחזיר אותנו מהמקום שאנחנו נקברים בו לעיתים. בגלל האימון הרב, בגלל התרגולות הרבים, בגלל הקשר האדיר, בגלל הדרישה הגדולה שהמילואימניקים דורשים מהכלב, כשהם לא דורשים ממנו כי הם פתאום נתקעים על הפלאפון או נתקעים בחדשות מאיזו סיבה, או פתאום מתלקח איזה ויכוח בתוך הבית. ברגע שהכלב מרגיש שמשהו לא בסדר, הוא מתחיל להפעיל את כל המהלכים שלו, לקפוץ, לתרגל, לתת יד, לשים את הראש, לעשות דברים שיגרמו למילואימניק לחזור לעצמו. ואנחנו רואים הרבה מאוד הצלחות, אנחנו מתגאים בזה שרק שני כלבים חזרו אלינו מכל המיזם הגדול הזה. אנחנו יודעים לומר שלא מצאנו את המענה לאובדן של חיילים וילדים שלנו, הכלב לא מצליח לעבוד תחליף, ברור שלא, אבל גם לא מצאנו עוד את הדרך איך לבנות מודל שהוא יהיה המודל הנכון ולא בטוח שבעצם כאן דווקא הכלב הוא הפתרון. אם כן, אנחנו עוד לא שם, מותר להודות שאנחנו עוד רחוקים. ברוב המקרים שהגענו למשפחות שחוו אובדן, התהליך הזה הוא צריך להיות תהליך אחר. יכול להיות שהם צריכים לקבל כלבים הרבה יותר מעולפים, הרבה יותר נוחים, פחות להתמודד עם הגידול שלו. ויותר להתמודד, יותר ליהנות מאיזה מין פרטנר כזה שהוא עם אפס תקלות. כן, אנחנו כמובן כמו אחרים לומדים את התקופה הזאת וזוכרים כל הזמן שיש לנו המון מה ללמוד מאחרים. אני משתדל עד כמה שרק ניתן לשתף אנשי מקצוע, רפואה, גם מתחום השיקום, גם מתחום הפסיכולוגיה, עובדים סוציאליים וכמובן העמותות היקרות של היחידות שלא מפסיקות לעקוב ולשלוח אלינו, לא יחידים אלא בחמישיות או עשיריות של מילואימניקים שגומרים מילואים והתחושה היא שאם הם יקבלו כלב יהיה להם מעט יותר קל לחזור לחיים ואי אפשר להגיד שזה מוכח, אפשר להגיד שזה מצליח כי הוכחות זה לאנשי מקצוע, אנחנו באים מתחום האימון ולכן יותר נכון לומר שיש לנו הצלחה גדולה אבל את המחקרים כמובן אנחנו משאירים לאוניברסיטה העברית, לשיבא ולאחרים שהתחילו לחקור ואוספים נתונים, אבל כמו מחקר יצטרך לא מעט זמן בשביל להוכיח את הרציונל שאנחנו מאמינים בו. אז תודה רבה.

תודה רבה על החשיפה, זה ממש ממש חשוב. פרטים טכניים, איך מגיעים אליכם? האם זה פרויקט שהוא בכל הארץ?

אז באמת קוראים לזה מיזם, הוא בכל הארץ, הוא בעצם לכל היחידות. אני לא נוטה להגזים, אבל זה מהטייס מעל איראן, דרך החטופה הכי הכי, שעכשיו בכל דבר רואים אותה, גם לה יש כלב, דרך חורי חיילים, בעצם כולם יכולים לפנות אלינו, טוב דרך אנשי מקצוע, רוב הפניות מגיעות אלינו משיבה ואיכילוב היום, כי ההפניות הן מלוות גם בהמשך טיפול, מבחינתנו זה מאוד חשוב, זה כמעט די אחרי שנתיים וחצי, זה לא המהירות שהיינו חייבים להגיב ולמנוע את הפוסט, אלא זה היום הפניות מאוד קשות כמעט מכל מקום. המשפחות שאיבדו חטופים רק עכשיו מתאוששות מהתקופה, לא מהאובדן כמובן, מזה אי אפשר להתאושש, אבל מהתקופה הקשה שהם עברו, והם בשלות להחזיר כלב שהיה להם, שגם נחטף או הומת או נהרג ביום הזה, נרצח על ידי ה... הנוח'בות, הן בשלות עכשיו במשפחות, חלקן עוברות תהליך ואנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר. אנחנו פתוחים לכולם, כמובן שהמרכז שלנו זה בצפון, כלביית אפיקים, אבל אנחנו עובדים בתל אביב ועובדים בעוטף ועובדים במודיעין ועובדים בבאר שבע והכלבה האחרונה שהתחלנו איתה תהליך זה במרכז הפוסט טראומה בבאר שבע, הכלבה מוצמדת לדוקטור שעובדת איתה עם חיילים פוסט-טראומטיים וברגע שנעשה וי על ההצלחה והכלבה באמת תוכיח שהיא לא רק מוכנה לעבודה אלא גם מסבה תיקון, עזרה, סיוע, אז גם את זה אנחנו נוציא, אבל בינתיים זה רק קורה. אנחנו עוד לא יודעים כמה זה מצליח, אנחנו יודעים שזה נעים שזה קורה. לכל דבר באמת יש את התהליך שלו, אז אנחנו באפיקים, בכלבייה, אפשר כמובן להגיע אלינו, אני לא אפרסם את המספר, זה מיותר, אפשר להגיע, זה די קל, והכי חשוב שחיילים יגיעו, שהמצוקה לא תחסום אותם, חייבים להגיע אלינו. אם אנחנו לא מצליחים לקבל אותם, אז לפעמים אנחנו שומעים על דברים יותר קשים. בעצם זה פתרון מאוד טוב, שהוא מאפשר לידו עוד פתרונות, והיתרון של הכלב, שאין קנאה. הוא מוכן לתת גם אם יש עוד מטפלים. אין לחץ, הוא לא רודף הצלחה.

תודה רבה, זה פתרון מדהים, ותודה על החשיפה.

תודה רבה רבה, באמת. וואו, תמשיכו לעשות עבודת קודש, ובאמת, תמשיך בעשייה הברוכה שלך, זה פשוט... פשוט מדהים, זה מרגש, זה חשוב, זה משמעותי, זה מדהים.

תודה רבה לכם על עבודתכם.