ADHD, חרדה וטראומה: הפלונטר שאיש לא מדבר עליו

ההבחנה אינה פשוטה ודורשת אנמנזה מעמיקה, רצוי גם מבני משפחה, מכיוון שהטיפולים שונים לחלוטין. יש דמיון רב בין הסימפטומים, ולעיתים טיפול באחד עלול להחמיר את השני, כמו סטימולנטים ל-ADHD שעלולים להחמיר חרדה.

בדרך כלל, מטפלים קודם במה שהכי מקשה על המטופל או גורם לחוסר יציבות רב. הטיפול צריך להיות סבלני יותר, לקחת זמן רב יותר, ולקחת בחשבון אפשרות ליותר תופעות לוואי ולהפרעה עמידה יותר.

שילובים אלו אינם חריגים ואינם בהכרח מסוכנים, ולעיתים קרובות הם מאפשרים למטופלים לחזור לתפקוד מלא. הטיפול נוגד החרדה מוריד את תחושת האיום, והטיפול ב-ADHD משפר את מערכת הביצוע, וכך יחד הם יכולים לייצר מצב טוב יותר. יש לנקוט בגישה הדרגתית וזהירה.

ADHD היא גורם סיכון לקשיים נוספים, כולל פגיעה בביטחון העצמי, דיכאון, PTSD ותחלואות אחרות. האימפולסיביות, מרכיב ליבה ב-ADHD, קשורה לשיעורים גבוהים יותר של תאונות דרכים ועבודה, פיטורים, גירושים ואף סיכון אובדני, במיוחד אם אינה מטופלת נכון.

אצל מבוגרים, חשוב לחפור בהיסטוריה ההתפתחותית כדי להבין מתי החלו הקשיים, שכן הפרעת קשב אינה מופיעה פתאום בגיל מבוגר. יש לנתח את החרדה כדי לקבוע אם היא משנית להפרעת הקשב או הפרעה נפרדת, מכיוון שהחרדה אצל מבוגרים לעיתים קרובות מלווה אותם שנים.

תרופות להפרעת קשב הן תרופות ואינן מיועדות לשימוש במסיבות, להתעוררות בבוקר או לעבודה ממושכת. שימוש לא נבון עלול להזיק. יש לזהות ולצמצם שימוש לרעה, ובמקרה של חשש, לפנות לאיש מקצוע.

סימפטומים רבים, כמו הפרעות שינה או קשיי ריכוז, הם נורמליים בתקופות מאתגרות ואינם בהכרח הפרעה. יש לבחון את תפקוד הילד ביחס לחבריו ולנורמה הנדרשת ממנו. אם קיימת הפרעה תפקודית משמעותית, יש לפנות לטיפול ולאבחנה מדויקת.