ADHD, חרדה וטראומה: הפלונטר שאיש לא מדבר עליו

אז אנחנו רוצים לדבר בפאנל הזה על כשפתרון אחד לא מספיק. אנחנו מדברים על מה שנקרא שילובים, שילובים של פוסט-טראומה, של ADHD, של איך מטפלים בריבוי בעיות נקרא לזה. נקרא לזה תחלואה נלווית. תחלואה נלווית, בריבוי מה קורה כש-ADHD. פוגש חרדה ושחרדה פוגשת ADHD וכל הדברים האלה מתכנסים לאיזה דבר אחד. מבחינה טיפולית, מבחינה פסיכיאטית, מבחינת ה... יש הבדל בטיפול? יש הבדל בהתייחסות לאדם שסובל מתחלואה כפולה כזאתי? יש קשר בין הדברים? תן לנו ככה איזה רקע קודם כל על ה... על החיבור הזה. אני רוצה ברשותך אור להוסיף שבעצם הרבה מאוד פעמים יש בלבול כי הכל נראה מאוד דומה וזה קצת מבלבל, אז איך בעצם... איך אתה יודע להבדיל? כן, מה אתה עושה? רק סיים בית ספר לרפואה. כן, ועשה התמחות וזה, אבל תן לנו בכמה מילים ככה, איך אפשר לעשות את זה מבלי שיהיה הפספוס הזה, אנחנו קוראים לו.

קודם כל זה באמת לא פשוט וצריך לדאוג, לברר ולעשות, לקחת אנמנזה באמת טובה ורצוי גם להיעזר בהתר או אנמנזה, ואנמנזה מבני משפחה או מ-significant other, אנשים שנמצאים עם האדם, מכיוון שהטיפולים הם שונים לחלוטין ויש באמת הרבה מאוד דמיון, גם בין ADHD ל-PTSD, גם בין דיכאון ל-PTSD גם ולחרדה ומה שעוד יותר מסבך את העניינים זה שלפעמים לטפל באחד גורם להחמרה בשני, כלומר אם אני נותן למשל טיפול בסטימולנטים ל-ADHD זה מצוין, אבל אם אני נותן טיפול סטימולנטים אני יכול גם לגרום להחמרה של חרדה. אז למעשה אנחנו נמצאים על תפר הדין, היא עכשיו בדיוק גמרה לדבר איתי איזה משפחה שתקועה עם אמא שלהם שהיא במצב פסיכוטי, היא סובלת מפרקינסון, אז היא קיבלה תרופות לפרקינסון והנה הפסיכוזה הגיעה, כי התרופות האלה משחררות ומעלות את הדופמין והדופמין עושה פסיכוזה. אז יש הרבה מאוד מצבים ברפואה שאנחנו צריכים לדייק בהם ולאבחן נכון, ואם אבחנו נכון לתת את הטיפול המדויק, וצריך כל הזמן להסתכל ברמה כוללת. עכשיו, הרבה פעמים גם המטופלים מבלבלים אותנו, כי הם יכולים לבוא אלינו ולהגיד, עברתי את הטראומה הזאת והזאת, אמרו לי שאני פוסט-טראומטי, וכשאנחנו מסתכלים אחורה, אף אחד לא אמר באמת שהם פוסט-טראומטיים, הם מסתובבים עם הכותרת הזאת, כי היא כותרת לגיטימית, כי היא כותרת... נורמטיבית היום בישראל, אבל אין להם פוסט טראומה. אבל אם אתה לא משקיע את הזמן לברר ולשאול ולהעמיק ולהבין ולתקף את הקריטריונים, אז סביר להניח שאתה תטעה, ואז במקום לטפל בדיכאון, אתה תטפל ב-PTSD ואתה תגלה שאולי התרופות הן דומות, אבל הטיפול הפסיכולוגי למשל הוא שונה לחלוטין. ולכן לא יועיל. אז כן, צריך לדייק, ובעיקרון כשיש ריבוי של תחלואה או ריבוי של קשיים, אז בדרך כלל אנחנו נטפל קודם כל במה שהכי מקשה, או במה שגורם להכי הרבה חוסר יציבות, ורק אחרי זה אנחנו נשתדל לטפל ביתר, אבל בהחלט הטיפול צריך להיות יותר סובלני. להבין שהוא ייקח יותר זמן, להבין שכנראה ניתקל ביותר תופעות לוואי ובטיפול בהפרעה יותר עמידה, וככה לגשת לזה בגדול.

תודה, דוקטור פסקין איתנו, וזה מאוד מעניין לשמוע איך זה עם ילדים עם החרדה, בעצם במה מטפלים קודם, האם הטיפול בהפרעת קשב יכול להגביל חרדה, זה הרבה פעמים שאלה שנשאלת, או הפוך. דווקא טיפול ב-ADHD יכול לעזור בטיפול בחרדה. אוקיי, אז השאלה שאת שואלת, אז היא מרמזת על זה שמי שיש לו הפרעת קשב לא היה כבר מטופל. זאת אומרת שכנראה שהיה צריך להיות המצב הלא רצוי, שהייתה איזושהי החמרה, ואז עכשיו באים לטפל גם וגם. כי אם לא, הילד היה צריך להיות כבר מטופל ב-ADHD. גם תרופתית וגם בטיפולים שהם לא תרופתיים, כן? כי נגיד שהטיפולים צריכים להיות תמיד כוללניים, כן? התרופות יודעות לטפל בדברים מסוימים וזה לא הטיפול היחיד, אבל בכל אופן כן, אז אם יש גם הפרעה שהיא הפרעת חרדה, אז לא חייבים לחכות, כן? למה? כי זה יכול לקחת גם הרבה זמן, ואם מדובר למשל בלהוסיף טיפול תרופתי בתרופות כמו הסימולנטים, יחסית הטיפול בסימולנטים הוא קל לניטור. למה הוא קל לניטור? כי נותנים את התרופה ורואים את ההשפעה שלה כעבור 45 דקות למשל, וההשפעה של התרופה גם פגה, אז זה קל לעקוב אחרי זה, להבדיל אלף הבדלות ממעקב למשל אחרי טיפול בהפרעת חרדה כמו פלואוקסטין, כמו פריזמה, פרוזק ותרופות מהסוג הזה, שלוקח הרבה זמן להבין מה התרופה עושה. אז באמת שככה הטיפול אמור להיות של גם וגם, ויש גם איזשהו סוג של מיתוס כזה, שכל אחד ייקח טיפול בסטימולנטים וזה יערער את המצב הרגשי, ולא כך, אז זה בגדר של תופעות לבד. לפעמים קורה פה שדווקא הטיפול בהפרעת קשב עוזרת בתוך, נגיד, הקליניקה ו... בטיפול הרגשי לטפל בטראומה, לגעת בטראומה? בהחלט שכן, כי קודם כל כשיש, גם יש שיטות טיפול בטראומה למשל, שדורשות איזושהי התמקדות, איזשהו שיתוף פעולה גם שיבוא אם יש קצת יותר שקט, אבל אני חושבת שאין את האפשרות להשאיר את ה-ADHD בצד עד שאנחנו נטפל בדברים. האחרים, אז יש גם שיטות שזה לא חייב גם הטיפול התרופתי וזהו, זה שזה יותר קל לניתוח ויותר מהיר, לפעמים פותח את האפשרות לעשות איזשהו ניסיון טיפולי, כן, שהוא יכול להיות קצר ואז אנחנו נתחיל בסימולנטים ואחר כך תרופה שלוקח לה הרבה יותר זמן, גם לעבוד וגם לעשות את ההתאמה של מינון. תגידי לי, מרים, בתור מומחית לילדים, יש לי שאלה קצת מוזרה, זה הבסיס בקוראות המידע שלי, הסרט הכל בראש של פיקסאר, סרט נהדר שמבוסס על מחקרים וכן הלאה, ובפרק השני היא פוגשת את החרדה בגיל קצת יותר מאוחר. הפרעת הקשב היא כאילו משהו מולד, אנחנו מדברים עליו כאיזה משהו שאפשר לזהות אותו בגיל מאוד מאוד מוקדם יחסית, ובסרט בפרק ב', שהיא מתבגרת קצת, מופיעה החרדה, והתחלואה לנלווט בעצם, אני לא יודע אם היא הפרעת קשב, אני הבחנתי אותה, אבל נניח, אז כאילו באמת רואים את זה רק בגילאים יותר מאוחרים, יש גיל לחרדה, זה תופעה שרואים אותה בדרך כלל יותר מאוחר, זה מה ש... לא, לא בהכרח, יש איזשהו לו"ז גם של חרדות, כן, זאת אומרת, אפילו של חרדות שהן התפתחותיות, כי חלק מהחרדות הן התפתחותיות, ילדים קטנים, אז פוחדים מפרידה, מפלצת בערות, פוחדים מדברים מסוימים אחר כך, ויש פוביות, אבל יש גם הפרעות חרדה ש... מתחילות בגיל של טרום בית ספר, כן? ויש כאלה שבכל גיל זה יכול להופיע.

אין גיל לחרדות. נמצא איתנו גם דוקטור ירדן לוינסקי, אני שמחה לראות אותך פה, אנחנו שמחים לראות אותך פה, ונשמח לשמוע ככה את הפוינט אוף יו שלך, דווקא על גילאים יותר מאוחרים, 30, 40, איך מתירים את הפלונטר הזה. שאתה רואה בתוך הקליניקה ומה הניסיון שלך, מה עושים עם שניהם. אתה למיוט או משהו? רגע, לא שומעים אותך. אנחנו לא שומעים אותך. אופי, הלאה. אז התחלתי ואמרתי שזה... שאלה מצוינת בגלל שזה מה שקורה בפועל בקליניקה. אנשים מבוגרים לא מגיעים עם איזושהי תמונה נקייה ומאוד ברורה, כמו שלפעמים קורה בילדים, שאתה יכול להגיד, אה, זו הפרעת קשב, או אה, זו הפרעת חרדה. הרבה פעמים אנשים מגיעים עם איזושהי היסטוריה, עם איזושהי היסטוריה של שנים של מאמץ, של כישלונות, של הצלחות שהושגו במחיר כזה או אחר, עם ביקורת עצמית, ועם תחושות כאלה של משהו לא עובד כמו שצריך, והחרדה אף פעם לא מופיעה אצל אנשים מבוגרים כמשהו זר. זאת אומרת, הרבה פעמים הם יגיעו עם איזושהי חוויה כזאת של חרדה שמלווה אותם. אני לא מדבר על מקרים שכמובן הייתה איזושהי טראומה ברורה ואז זה קטגוריה אחרת, אבל... אדם כזה הוא במשך שנים מתמודד ולכן אני חושב שהשאלה הראשונה שאני שואל זה לא מה ההבחנה של הבן אדם אלא מה הסדר שהקשיים הופיעו ועל מה הם משפיעים. זאת אומרת, מתי התחילו הקשיים? האם כבר בילדות היו סימנים של שכחנות, אחיינות, קשיים בהתארגנות, היפראקטיביות? או שזה הופיע בשלבים הרבה יותר מאוחרים וזה עוזר מאוד כדי להבין אם החרדה היא משנית להפרעת הקשב או שזה משהו נפרד עם איזושהי ליבה משלו שיש לו בעין חיים משלו וצריך לזכור שהגם וגם זה לא אומר שאנחנו לא מבינים אלא זה שהרבה פעמים זו האבחנה שהכי מדויקת עבור האדם ולכן בסופו של דבר צריך לעבוד בכמה שכבות כשאנחנו מנסים להבין מול מה אנחנו מתמודדים. דבר ראשון במבוגרים צריך לחפור בהיסטוריה ההתפתחותית. אפילו אם זה בן אדם בן גיל 38, הפרעת קשב זה לא הפרעה שהופיעה בגיל 38, יכול להיות שאנחנו מאבחנים אותה לראשונה בגיל 38. אבל היא לא הופיעה פתאום כך באמצע החיים. והדבר השני זה ניתוח של החרדה. כי חרדה יכולה להיות באמת פחד מאיזושהי קטסטרופה, אבל יכולה להיות אצל הרבה אנשים עם הפרעת קשב. איזושהי... ואתה יודע שיהיה לך קושי לתפקד, אז אתה כל הזמן מחזיק איזשהו רף חרדה. שבלעדיו אתה לא תשלם חשבונות, או לא תגיע בזמן, או לא תסיים את המטלות שלך בעבודה, ובעצם זה משהו שמשרת את התפקוד שלך. זאת אומרת, אם אתה לא מבין את הדבר הזה, אז בסופו של דבר אתה לא תוכל לטפל נכון, ובסוף אתה צריך להבין את הליבה של החרדה. האם זה משהו שלא תלוי רק בביצוע, האם יש התקפי חרדה, האם יש אימת חברתית, האם יש טראומה, האם יש אובססיות, האם יש חרדת בריאות. כי אז אתה לא יכול להגיד שמה שהרבה פעמים נוטים להגיד, הכל זה קשור להפרעת הקשב. הכל אולי קשור להפרעת הקשב, אבל יכול להיות שיש לך הפרעת חרדה בנוסף להפרעת הקשב. ואז כשאתה מבין את זה לעומק ואתה באמת עושה את הבדיקה המעמיקה, אתה יכול לדעת את האסטרטגיית הטיפול המתאימה ביותר עבור אותו מטופל. אני מכם למדתי עם פסיכיאטרה שהמוח שלנו כזה רגיש והרבה פעמים שבימים אלה מטופלים הפרעת קשב. יש להם גם וגם, יכול להיות שיהיה להם גם וגם וגם. האזורים האלה קרובים במוח, ואז באמת צריך לעשות הבחנה מבדלת ולעשות איזה חיבור כדי לראות במה מטפלים קודם.

אוקיי, בואו נפנה רגע... תגידי, איך מערכת הבריאות מתמודדת עם ימים מאתגרים אלה לכולם, ולכן אני חושב... בפרט, אני חושב שמאה שבעה באוקטובר, מאה שבעה באוקטובר, כשאתם מוצפים בפניות כאלה ואחרות, וכבר הכל מתערבב, כמו שאמרנו פה, יש קושי, ואני מניח שהמערכת צריכה להתאים את עצמה לאירוע, אז תספר לנו קצת איך המערכת נערכת, מה קורה, איך אתם מתמודדים עם ה... אירוע מאוד מאוד גדול ומשמעותי הזה ואיך מצליחים להתמודד עם הדבר הזה בכלל. ואני אוסיף ברשותך דוקטור גלעד בודנהיימר, שלאורך היום היו פה הרצאות שהתבססו על מחקר, על מספרים, ואנחנו רואים את הקפיצה המשמעותית באבחונים של ADHD וכל הוויים האלה, אנחנו אבל זה ברמות ש... בכל העולם זה עולה, אבל אצלנו על אחת כמה וכמה. אז מה אנחנו, איך אנחנו, איך מערכת הבריאות שלנו יכולה לעזור פה? מה אנחנו יכולים לעשות? טוב, אז ראשית אני אגיד שמערכת הבריאות מתמודדת, לשמחתנו יש לנו מערכת בריאות חסונה בבסיס. אני לא מדבר דווקא על בריאות הנפש, בריאות הנפש בתוכה היא קצת יותר חלשה וצריכה חיזוקים. אבל בגדול מערכת הבריאות שלנו היא מערכת חזקה שמספקת לנו חוסן טבעי שאנחנו כמעט לא יודעים אפילו לדאוג למה יקרה איתנו בריאותית בשנים הבאות כמו שקורה במדינות אחרות בעולם שאנשים באמת לא יודעים איך הם ינהלו את עצמם מבחינה בריאותית ואנחנו לשמחתנו במדינת ישראל יש לנו איזו שלווה פנימית בזכות מערכת הבריאות היציבה שקיימת האתגר בתוך מערכת הבריאות הוא באמת חסר תקדים, עם מעט כוח אדם וביקוש מאוד מאוד גדול בכל התחומים של בריאות הנפש. אני יכול לומר על עצמי, ברמת התחושה של האחריות הלאומית והמסע על הכתפיים זה באמת מסע כבד, שאני לא מתלונן עליו כי זה תפקידי הציבורי, אבל אני חושב שבאמת מה שנוצר פה זה גם נוצרה איזו הזדמנות גם כן. ההזדמנות מדברת בתפיסה שלי על צמיחה של מערכת, ובעצם כשאנחנו נמצאים בתוך התמודדות של מלחמה, אנחנו מבינים שזה הזמן למקד את הפוקוס של משרד הבריאות, אולי של ממשלת ישראל, בבריאות הנפשית של תושבי ישראל, בעקבות האירועים של השנים האחרונות, ואני חושב שזאת... משימה חשובה שכולנו עסוקים בה היום, באמת בפוקוס הזה של כלל המערכת, בהבנה שבריאות נפשית זה לא מותרות, ובריאות נפשית היא הכרחית היום לכל האזרחים. אז אני חושב שהמערכת נמצאת בתובנה הזאת ומושקעים תקציבים מאוד מאוד גדולים. מה שמעניין ביניי זה באמת מה שקורה לתחום של הפרעות קשב, בתוך המהלך הציבורי הגדול הזה, כי אני חושב יש איזושהי נטייה לחשוב כאילו הפרעת קשב, טיפול בהפרעת קשב זה כאילו קצת מותרות ביחס לפסיכוזה, דיכאון או כל מיני דברים אחרים. באופן מעניין, נגיד לוועדת צה"ל תרופות הראשונה שהייתה אחרי פרוץ המלחמה, אנחנו ניגשנו ועמדנו מאחורי תרופות להפרעת קשב דווקא. והיה מאוד מאתגר להסביר בתוך ועדת סל תרופות, שאומנם בטראומה כולם חושבים על דברים דרמטיים, אבל בסוף הילד שהפסיד שעות בית ספר כי חדלו לו את בית ספר גם בקורונה וגם אחר כך והוא צריך להשלים משהו, יהיה לו מאוד מאוד מאתגר להשלים את הפערים ההתפתחותיים שהוא יצר, אם אנחנו לא נעזור לו בלמידה. ולאנשים הוויסות הפנימי, ותפקודי הניהול של מבוגרים וילדים כאחד, אם אנחנו לא ניתן בהם סיוע ועזרה, אנחנו בעצם כלל ההתמודדות שלנו עם ההשלכות של הטראומה, ההתמודדות הזאת תהיה פחות טובה. וזה מסר שהצלחנו להעביר לוועדת סל תרופות, באמת הצלחנו להכניס תרופות לקשב לתוך סל התרופות, אבל אני חושב שזה גם משקף קצת את מה שקורה ברמה הרוחבית, כי באמת... לא היה לפחות בחודשים הראשונים של המלחמה פוקוס על הנושא של הקשב, צריך לומר, אולי גם אפילו קצת אחרי הקורונה, שראינו בקורונה איזושהי ירידה, כי לא היה בית ספר, אז לא צריך לטפל בילדים שיש להם התנהגויות יותר של פעלתנות יתר, או שיותר בעיות התנהגות, אז זה פחות בא לידי ביטוי. וראינו איזושהי דעיכה או איזושהי ירידה באבחונים ובמתן של טיפול תרופתי ואנחנו ראינו לפני המלחמה כבר את העלייה הזאת ובאמת אנחנו נמצאים בשיעורים הרבה יותר גבוהים והחיבור בין אבחנות פסיכיאטריות בכלל להפרעת קשר בפרט הוא באמת הלך ונהיה יותר שכיח כשאנחנו צריכים לומר שאבחנות אחרות בכלל, אם ניסוג רגע מהמילה אבחנה ונישאר בשאלה של הסימפטומים, אני חושב שכל אזרח בישראל חווה היום סימפטומים, והרבה הרבה יותר מורכב היום לאבחן בצורה ברורה ולומר אכן יש הפרעה נלווית, כמו שאגב יותר מסובך לפעמים לאבחן הפרעת קשת בעת הזאת, ואני מאוד מקבל את מה שירדן אמר לפניי. בהקשר של הפרעת קשב לא מתחילה במלחמה, היא מתחילה הרבה קודם וכשאנחנו בודקים את הכרונולוגיה של התחלואה, תמיד יש אינטראקציה בין החרדה להפרעת הקשב לדיכאון, אבל אני כשאני בודק ילדים, אני מנסה לייצר ביחד עם ההורים איזשהו נרטיב שמספר מה היה קודם ומה היה אחר כך, דרך דברים התהוו, כי יכול להיות שהילד הייתה לו הפרעה בביסות תחושתי שיצרה איזושהי חרדה מאוד מאוד ראשונית בגילאי הינקות, ואחר כך הצטרפה להפרעת הקשב ואז אתה יכול לנתח מתוך נרטיב ולהחליט איך אתה מטפל, אבל זה באמת אתגר מורכב מאוד בעת הזאת ואנחנו מאוד, אני חושב גם כאנשי מקצוע, לא תמיד ברור לנו מה זה רק סימפטומים ומה זה הפרעה כי כולנו עדיין בתוך הטראומה ולכן זה באמת אתגר מאוד מורכב. שירותי בריאות כללית, שלום. זהו, הוא כבר עייף. לא, לא, סליחה. אבל אני רוצה רגע כן לשאול אותך שאלה אחת על... את ירדן. את ירדן, כן. אתם רואים אצלכם, אני מניח, איזשהו גידול בתחלואת הנפש, בשימוש בתרופות כאלה ואחרות? יש לכם הרי מאגר ידע מאוד מאוד גדול בכללית, אתם יכולים לראות את הנתונים, את המספרים, קצת מספרים, קצת מה קורה היום מבחינת הדבר הזה, זה שאלה ראשונה, ושאלה שנייה, האם יש באמת שילובים, נקרא לזה קוקטלים כאלה, של דברים שעובדים יותר טוב ביחד, פחות טוב ביחד, אם אנחנו מדברים על הפרעת קשב ועל חרדה, או על תחלואה נלווית נוספת, כמו לדוגמה התמכרויות, או אני לא יודע מה. איך הדברים האלה עובדים וקצת נתונים מספריים אם יש לך להגיד לנו עד כמה אנחנו אומה במצב חולה או בתחלואה גבוהה או מה המצב שלנו? אני אענה בכלליות כי אתה יודע בסוף מספר זה מספר אבל אני אענה בכלליות שזה לא גרוע כמו שחשבנו שיהיה בתחילת המלחמה ב-2023, אבל זה שינה את המגמה במובן הזה שיש קפיצת מדרגה גם בכמות הפניות למערכי בריאות הנפש, גם ברישומים של תרופות, גם באבחנות חדשות באנשים שמאובחנים עם דיכאון, עם חרדה, עם OCD. כל אותם מצבים אנחנו רואים עלייה באבחון ועלייה ברישום תרופות שהיא יותר גדולה מקצב העלייה הרגיל שהיה לפני המלחמה. אוקיי? אז כמובן כולנו מרגישים את זה, כולנו מרגישים מה שקרה בשנים האחרונות וכולנו רואים שיותר ויותר מהסובבים אותנו נעזרים וגם אנחנו נעזרים וזה בסדר גמור. זה הדבר הנכון לעשות אם יש לך איזושהי מצוקה, לפנות לקבל עזרה. וסליחה על השאלה, מה מצב התורים כרגע והזמינות של רפואת הנפש באמת למי שרוצה וצריך את הטיפול הזה? איך מתמודדים עם העומסים האלה? זה בכלל אפשרי לתת מענה מיידי כזה או אחר? אני יכול להגיד כמה דברים על זה, קופות החולים ולבתי החולים לעשות את הדברים. אנחנו, כולנו, כל מדינת ישראל התגייסה לתת מענים יותר רחבים, להגביר את סוגי הטיפולים, את סוגי המענים שאנשים, ולמרות הכל אני יכול, אני אומר שני דברים. אחד, הרבה הרבה הרבה יותר אנשים מקבלים טיפול היום ממה שקיבלו לפני 23, שזה אומר שהקופות וכל הארגונים מסוגלים לתת הרבה יותר טיפול, וזה גם אומר שיש הרבה הרבה יותר ביקוש. ואתה יודע, כמו בכל מקום שיש ביקוש והיצע, זה יוצר מצב... שקשה לתפעל אותו, קשה להיות זמינים ברמה של מענה תוך שבוע, תוך שבועיים, במקרים חריגים זה כמובן אפשרי, אבל כשאנחנו מדברים על עשרות ומאות אלפי אנשים, אתה לא יכול לתת לכולם טיפול מיידי, ולכן אתה צריך לתעדף ולהחליט מי הולך לאן, וזה כמובן תהליך מאוד מורכב, ואני אשלים את זה בכך שאני אגיד שלמרות הגידול... המאוד מאוד משמעותי באנשים שמבקשים טיפול, אורכי התורים לא התארכו מלפני המלחמה, בגדול, כן? אורכי התורים הם ארוכים מדי, הייתי שמח שהם יהיו הרבה הרבה יותר קצרים, בסוף בסוף מישהו שרוצה עכשיו טיפול, אז צריך להיות מצב שהוא יקבל טיפול, אבל זה לא תמיד זמין באותה מידה שהיינו רוצים, וכולנו ממשיכים לעבוד באופן אינטנסיבי כדי לא רק לקצר את אורכי התורים, שזה רק פרמטר אחד, אלא גם לדאוג שהטיפול יהיה ראוי, טוב, מותאם לצרכים של המטופלים, וכל התהליכים האלה נעשים בשיתוף פעולה של כל הגורמים בתוך מערכת הבריאות, מעמותות ועד קופות חולים וממשלת ישראל. כמטפלת שמכשירים, יש הרבה יותר גם הכשרות בשעה הזאתי, ואתם בטח מגויסים לעשות הכשרות למטפלים להתמודד עם חרדות וטראומות, וזה בהחלט, אני מרגישה את זה בשטח, יש גם איזו נדיבות כזאת של אנשים, באמת להכשיר עוד אנשים. אני ברשותך רוצה להמשיך את השאלה ולדבר על ה... עובדה שבעצם אנחנו פוגשים הרבה מאוד אנשים ופונים אלינו הרבה מאוד אנשים שרואים שיש שילוב, מה שנקרא, שעושים את השילובים הפרמקולוגיים, התרופתיים, של בעצם ADHD זה סטימולנטים והחרדה זה SSRI ו-SNRI, ובעצם יש מין תחושה שיש שם איזשהו קוקטייל, והחשש הכי גדול שאנחנו כל הזמן שומעים זה האם זה לא עושה נזק.

אז אני אשיב על זה, אז דבר ראשון אני אגיד, השילובים האלה הם לא חריגים, הם לא בהכרח מסוכנים ולא משהו שצריך לפחד מהם באופן אוטומטי, אוקיי? כי הרבה פעמים אצל הרבה מטופלים זה בדיוק יכול להיות השילוב שמאפשר להם לחזור לתפקוד, לחזור לפעילות מלאה. ולפעמים אתה לא צריך, אוקיי? לפעמים... וגם הפרעת קשב שלא טופלה מעולם, והוא מתחיל לקבל טיפול להפרעת הקשב שלו, ואז הוא יכול להגיד לך, תשמע, אני כבר לא מכבס רפות, אני מצליח להתחיל וגם לסיים, אני פחות נבהל ממיילים שאני מקבל, אני פחות מתפרץ, ואז הסטימולנט הוא לא מעלה חרדה או משהו כזה, אלא מוריד את הצורך. צריך להיות ברוך כל הזמן והשילוב הזה יכול להיות אפקטיבי ויעיל עבור מטופלים כשנניח הטיפול נוגד החרדה SSRI שזה תרופה מקובלת, סוג תרופה מקובל והטיפול הזה עוזר להוריד את האיום והטיפול ב- ADHD משפר את מערכת הביצוע. זאת אומרת אחד מוריד את הרעש של הסכנה והשני עוזר לשפר תהליכים של התחלה, של התמדה וויסות וביחד זה יכול לייצר מצב הרבה יותר טוב עבור המטופל. זה נכון שזה יכול במקרים מסוימים להסתבך, אוקיי? זה מסתבך אם אני נותן לדוגמה אדם שהוא מאוד חרדתי ואני מתחיל לו טיפול בסטימולן, זה יכול לייצר לו יותר אי שקט. אם אני מוסיף את הסטימולנט מהר מדי או במינון גבוה מדי או בלי להבין טוב מספיק את רמת הדריכות והעוררות הבסיסית שלו, אז הוא יכול לספר לי שהוא על הקצה. וזה עובד כמובן גם בצד השני. ולכן הדבר החשוב, האסטרטגיה הנכונה לעשות את זה, זה לחשוב על טאיטרציה או העלאה הדרגתית או טיפול הדרגתי, לא של תרופה, אלא של מערכת העצבים. אוקיי? לחשוב את זה קצת אחרת. מתחילים כאילו ממשהו בסיסי, להבין את השינה של הבן אדם, את הדופק, את הלחץ דם, התיאבון, את הקפאין, את הקנאביס שהוא לוקח, את ההיסטוריה שלו, את כל הדברים האלה, ואז צריך לשלב, במקרה שצריך לשלב, אבל לעשות את זה לאט. ואנשים עם הפרעת קשב הרבה פעמים מצפים, לא רק אנשים עם הפרעת קשב, אבל ספציפית אנשים עם הפרעת קשב, מצפים שהם יבואו לאיזה פסיכיאטר ילדים ונוער, או פסיכיאטרים מבוגרים, יגיעו לפגישה, יקבלו איזה טיפול, ואו כל הבעיות נפרות, ודווקא כשאתה חושב על זה, על איזשהו ויסות של מערכת עצבים, אז אתה מבין שאתה צריך לעשות את זה בצורה הדרגתית, ולהחליט במה אתה מתחיל לטפל, ומה אתה מוסיף בשלב השני, וביחד אתה יכול להגיע באמת, כמו שאמרתם, לקוקטייל או תרופה אחת, שיכולים באמת לעזור לבן אדם לשפר את המצב שלו. יחד עם שאר הטיפולים המשלימים שהם חשובים לא פחות, גם בשביל לעזור לווסת את ההתנהלות של הבן אדם, אבל גם בשביל לווסת את תופעות הליבה הפוטנציאליות. תודה, תודה על ההרגעה פה קצת. אני רוצה לחזור למרים באותו הקשר, כשאנחנו מדברים על ההיצע מול הביקוש, מה קורה אצלכם במחלקה, כי אצלכם מגיעים, אני מגיע איך מקרים קצת יותר מורכבים. קצת יותר מקרה קצה, מה קרה מאז תחילת המלחמה, מאז המלחמה עם איראן אולי, או אפילו מאז הקורונה, מאז הקורונה אולי, אני כל הזמן מחזירה את כולם לקורונה ששם התחילה, ואיך אתם עומדים בהיצע מול הביקוש, במה שאתם יכולים לתת את המענה, ואיך זה עובד באמת אצלכם, וגם אני

אנצל את זה לשאול על המיתוס הזה שיש אנשים הפרעת קשב, הם דווקא במצבי קיצון יש להם איזו יכולת ככה האם זה מיתוס? יש להם יכולת יותר להתארגן ולהיות גמישים ולמצוא ככה דרכים להתנהל בתוך הסיטואציה? האם זה מיתוס לפי מה שאת רואה או שבאמת זה יותר קשה להם היציאה מהשגרה? אז קודם כל היחס הזה בין צו לביקוש אז הוא מאוד מאותגר אבל יש הרבה מאוד התגייסות של המערכת ועדיין זה לא מס... מספיק במיוחד מכיוון שאנחנו מדברים על מה שנקרא זמן ילד. זאת אומרת כשאני צריכה לטפל בפנייה של ילד בן ארבע והוא צריך לחכות חצי שנה כדי שהטיפול יתחיל, זה לא כמו מישהו שהוא בן שלושים וצריך לחכות חצי שנה. זאת אומרת ההתפתחות של הילד היא כל כך קריטית ומואצת בגילאים הצעירים שדווקא הנושא הזה של זמן הוא מאוד מאוד קריטי ועוד משהו שהוא מאוד קריטי זה התגובה של ההורים, אנחנו רואים את ההורים מאוד מאוד כגורם משנה לגמרי את המצב בהתאם לתגובה שלהם, בהתאם קודם כל לבריאות הנפש שלהם ולדפקות שלהם וגם בתיווך של המצבים לילדים, זאת אומרת לפי זה הילדים גם יגיבו. מה שככה מחייב אותנו לתת איזשהו מענה טיפולי לא רק לילד עם הקושי, אלא להגדיל ראש ולראות שהילד גדל באיזושהי סביבה, כן, הורית, משפחתית, שגם היא צריכה איזשהו סוג של מענה. אז גם כאילו, זה מוסיף, כן, מבחינת הביקוש, כן, כי גם ההורים מרגישים את הקושי הזה, כן, שהם צריכים לטפל ככה גם בעצמם. שהם במצב לא פשוט וגם הילדים שהם במצבים מורכבים יותר. ואני חושבת שאחד הדברים שחשוב להגיד ככה במסגרת הזאת של פאנל של בריאות הנפש זה ש-ATHD היא בעצם, חוץ מזה שזה הפרעה, כן, אז היא גם גורם סיכון, גורם סיכון לזה שהיא... עוד קשיים כי הפונקציה הזאת של הרגולציה הקשבית שזה בא ביחד עם רגולציה של פונקציות אחרות כמו ויסות של רגשות ותחושות והתנהגות ומצבים של שובע ותיאבון ושינה וערנות זה איזשהו תחום שהוא רחב יותר עומד על הבסיס של כל מה שאמור להתפתח בהמשך, לכן זה מאוד מאוד קריטי העניין הזה. מה שככה גלית את מעלה, זה הסוגיה היא מאוד חשובה מכיוון שכמו שירדן דיבר קודם, אז הרבה פעמים התפקוד היותר טוב, כן, ה-output היותר טוב של מי שסובל מהפרעת קשב זה בגלל שהוא מאוד דרוך, כן, ואז הוא בסטרס, הוא בסטרס כי גם נגיד מישהו שמגיע למבחן, כן, אז הוא מאוד מאוד יכול להיות באיזשהו לחץ וחרדה, הוא מרגיש מאוים, כן, ב... איזשהו אופן, שמא זה לא יצליח, ואז באמת המנגנונים שמופעלים הם שונים, כן, ואנחנו היינו רוצים לראות שלאו דווקא מופעלת מערכת הסטרס כדי לבצע משימות ביום יום, כן. אז זה משהו שקורה גם עם הגריה הכל כך חזקה של למשל משחקי מחשב ובכלל של חשיפה למסכים, שיש איזושהי מערכת שהיא יותר מדי דרוכה ואחר כך זה קשה לעשות את ה-cooling down, קשה לעשות את ההתאמה. ולחזור לאיזושהי רמת גריעה אחרת. אבל השיפור הזה שרואים לפני שמבצעים איזשהן משימות בגלל שאנשים הם בסטרס, הוא מנגנון לא כל כך בריא, כן? כי הסטרס יודע לפגוע גם גם מבחינה נפשית, רגשית, פסיכיאטרית וגם ברמה של כל הגוף. אז הטיפול הטוב, כן, ברמה התפקודית הבסיסית, דווקא ימנע מזה שצריך יהיה להידרך כל כך בקיצוניות לקראת ביצוע נסיבות וסריאליות. המיתוס דיבר על זה, זה ברור נראה לי מאוד, המיתוס דיבר על זה ש... בגלל שאנחנו ביום יום יש לנו את הדריכות יתר הזאת, יש איזה מיתוס כזה שאנשים עם הפרעת קשב במצבי קיצון, חמאה, אזעקות, מתפקדים יותר טוב, כי כאילו הם כבר רגילים לזה, עכשיו כולם ככה. רגילים לרמת עוררות. כן, רגילים לרמת עוררות, לא שאנחנו רוצים את זה, כן. יש משהו גם בזה, ובתנאי שיש איזושהי גמישות מבחינת... הפתרון בעיות, כי לפעמים יש את זה, כן, לילדים עם הפרעת קשב, שהם רגילים שהם שוכחים משהו, והם רגילים שהם לא הספיקו משהו, אז הם פיתחו מנגנונים, כן, של התמודדות עם הבלתמים האלה, ואז זה יכול להיות שזה משהו שעומד לרשותם, כן, בתנאי אבל שהם... מספיק גמישים, מה שלא תמיד קורה, כן, כי גמישות זה אחד מהתפקודים הניהוליים שאנחנו יודעים שיכולים להיות ככה מאוד בחסר במי שיש לה הפרעת קשב.

תודה. פרופסור פורטר, אייל היקר, אני מעבירה את השאלה הבאה אליך ואני מתחילה עם משהו שמרים אמרה בנוגע לעובדה שבעצם במשך הרבה מאוד זמן לא התייחסו להפרעת קשב כאל הפרעה עם סיכון, זה הייתה יותר הפרעה חינוכית, זה קורה בבית ספר, הוא לא קשוב, הוא לא מקשיב ואיזה. ופה אנחנו יודעים שאימפולסיביות הוא מרכיב ליבה מאוד משמעותי ב-ADHD, וכשמחברים את האימפולסיביות הזאת למצוקה נפשית חריפה ולטראומה של מלחמה, אני פה מגלה שקורה משהו לפרופיל הסיכון האובדני, לא? קודם כל כן, לצערנו האימפולסיביות הזו פוגעת ואגב להגדיר לא מסוכן, משהו שכן פוגע בביטחון של אנשים, בערך העצמי שלהם לאורך זמן ומעיד אותם לפיתוח של תחלואה בכל מיני תחומים, גם דיכאון, גם... ADHD וגם דיכאון, גם PTSD וגם תכלות נוספות, אז לא הייתי קורא לזה לא מסוכן, באמת הזה... לא, אני מאוד שמחה שאתה אומר את זה, כי אתה יודע, עד עכשיו לא התייחסו לזה בצורה הזאת, אני שמחה ששמים את הפרעת קשב במקום שמגיע לה. וצריך גם להגיד בהקשר של האימפולסיביות ובהקשר של חוסר היכולת להחזיק לפעמים קשב רציף, את שיעור תאונות הדרכים היותר גבוה, את שיעור תאונות העבודה היותר גבוה, את שיעור הפיטורים והגירושים היותר גבוה, כל הדברים האלה גם הם קשורים מאוד לאימפולסיביות, וכולם נכנסים בתוך הסטטיסטיקה, למשל של אובדנות. כי אם התגרשתי ואני לבד, אני בסיכון יותר גבוה, אם איבדתי את העבודה ואני במצוקה כלכלית, אני בסיכון יותר גבוה. וכמובן שאם אני אימפולסיבי וגם במקרה יש זמינות של כלי נשק לידי, אז הסיכון שלי הוא כמובן גם הוא עולה אז. אז לצערנו התשובה היא כן, האימפולסיביות בהחלט מהווה גורם מסכן, וגם הנסיבות החיים שהקושי הזה, אם הוא לא מטופל נכון, אם הוא לא מטופל מוקדם מספיק, אם הוא לא מלווה נכון, עלול לגרום. אתה רואה את זה יותר, אתה במשך שנים היית, עבדת בצבא, היית בר-האן, ראש בריאות הנפש בצבא, אתה רואה את זה שם? אתה ראית את זה בצבא? כן, אנחנו רואים את זה הרבה מאוד. אני קצת נגעתי בזה בשיחה קודם, אבל כמו שאמרתי, שיעור האנשים שעושים ניסיונות אובדניים, ושיעור האנשים שנמצאים בכלא הצבאי, ושיעור האנשים שנפלטים מן המערכת בגלל בעיות נפשיות, שבבסיס יש להם ADHD ועליו מתלבש עוד משהו נלווה או נסיבות נלוות, או שסתם הוא מסתבך כי הוא לא משלים משימות או כי הוא לא זוכר או כי הוא דחיין או כי הוא שוכח את המשימה השלישית מתוך החמש שהוא קיבל. כל הדברים האלה בהחלט גורמים להרבה מאוד קשיים ואנחנו נפגשים איתם גם בצבא, גם בקליניקה אחר כך. אני פסיכיאטר מבוגרים, אז אני רואה אותם בנסיבות חיים אחר כך ולא כל כך בבניית הערך העצמי, אבל בדרך כלל אתה כבר רואה אותם עם הערך העצמי. לכן אגב, גם בתשובה פה לשאלה, מאוד רצוי, מי שעוזרים לו הסימולנטים, לא לעשות סטימולנטים, לא לעשות הפסקות, אלא לקחת אותם בצורה רציפה ומתמשכת ולא לנסות, גם לא בצבא או בתקופות שאתה אומר, בשביל מה, אני לא צריך להתרכז פה בכלום, וזה נכון תיאורטית, אז כן כדאי מאוד להמשיך לקחת. בוא נחזור רגע לדוקטור גלעד בודנהיימר, מה שלומך שוב? אתה יודע יופי, כי אתה יודע, אנחנו פה כבר מתחילים להיות מודאגים. לנו יש כבר סלט בתוך המון. אני רוצה לשאול אותך גלעד, זו אותה שאלה לשני קהלי יעד שונים. מתוך השיחה הזאת ומתוך מה שעולה פה עכשיו, מה המסר שלך לקהילת המטפלים, שצריכים להתמודד עם התחלואה העודפת והמשנית הזאתי, ערבובים והיכולת לזהות במה מדובר ומה קודם למה ושאלת הביצה בתרנגולת וכן הלאה אחד להם ושתיים להורים, להורים של ילדים או אנשים בעצמם שחיים עם ADHD ומתמודדים עם זה ביום יום מה צריך להדליק? מה המסר שלך אליהם? מה היית רוצה שהם יישארו מתוך השיחה הזאת עם איזה תובנות, מסרים או כל דבר אחר?

אני חושב, כמו שאמרתי לפני כן, אנחנו נמצאים בתקופה שבה המון המון סימפטומים הם נורמליים, ואני חושב שאחד המסרים הכי הכי חשובים, אני מתחיל עם ההורים דווקא, זה שלהבין שמה שקורה לילדים שלנו בעת הזאת זה לא בהכרח אבחנת שיחיית ריט. לא בהכרח הפרעה. או חרדה, ואנחנו בעיקר צריכים לבחון את מה שקורה לילד שלנו באמצעות מה קורה לחברים שלו סביבו ובאמצעות התפקוד הנדרש ממנו. וזאת השאלה בסופו של דבר שהיא המשמעותית. אנחנו צריכים לשאול מה התפקוד של הילד. וזאת בעיניי שאלת המפתח בתקופה הזאת, כי לא טוב לנו שאנחנו חושבים שכולנו חולים, לא טוב לנו שאנחנו חושבים שכולנו צריכים לקבל איזושהי אבחנה, וסימפטומים שיכולים להיראות לנו מלחיצים יכולים בעצם להיות די נורמליים בעת הזאת, כלומר מי מאיתנו לא סבל מהפרעות שינה, למי מאיתנו לא היה קשה להתרכז בשנתיים האחרונות ברגעים כאלה ואחרים. בצד זה, כשאנחנו רואים הפרעה תפקודית, צריך באמת להגיע לטיפול, וזה אני אומר להורים, תשימו לב כשהילד שלכם חורג מהנורמה, וזה הזמן שבו אתם חייבים לייצר התערבות ולהגיע להבחנה טובה, בין אם זה הפרעת קשב, פעלתנות יתר או הפרעה אחרת שדורשת התייחסות ספציפית. למטפלים אני אגיד, יש המון המון לחצים מסביב שמבלבלים אותנו. קורים כל מיני דברים בתקשורת, כמו כל מיני כותרות, יש שימוש יתר בתרופות למשל, כותרות שהיו לדעתי השבוע, שאני מאוד לא אוהב את הנטייה לעשות דרמטיזציה ממשהו שקורה שהוא מחובר למציאות. מחובר למציאות כי אנחנו נמצאים בתקופה יותר מאתגרת, אנחנו נמצאים בתקופה שמי שיותר פגיע אם אנחנו מוסיפים את הטריגרים של התקופה הזאת, אז אנחנו באמת נראה יותר סימפטומטולוגיה ובסוף המטרה שלנו כמטפלים זה להועיל לפרט ולהועיל לציבור ובשביל להועיל לפרט אנחנו באמת צריכים להוריד את רעשי הרקע ולהתייחס למה הצורך של הפרט. וזה אתגר שהוא לפעמים לא פשוט בעת הזאת, כי באמת יש כל מיני לחצים. צריך גם להיזהר לא להיכנס לדרמטיזציה שמייצרים, כאילו כל המדינה סובלת מי, ולא, רוב המדינה לא סובלת מי, ויש לנו אחוז מסוים של אוכלוסייה שבעיקר נפגע יותר או בעיקר מתמודד עם אתגרים יותר קשים במערכי תמיכה, אז לאוכלוסיות האלה בוודאי שנדרשת יותר תמיכה וצריך להיזהר, דובר פה לפני כן גם על סיכונים ואובדנות ודברים כאלה, אז גם צריך לומר פה, לא ראינו עד כה לשמחתנו יותר אובדנות. בעת הזאת, למרות שיש יותר כותרות, ושוב אני אומר, יש יותר אוכלוסיות ספציפיות שצריך להתייחס אליהן, אבל ברמה לאומית אנחנו לא רואים את הדבר הזה, וזה מחזק בעיניי את הצורך של כולנו, גם של המטפלים וגם של ההורים, בסוף לייצר קהילות יותר חזקות שיכולות להכיל את הצורך של הפרט בצורה טובה יותר. זה מה שיעזור לנו לברור גם מתי צריך להגיע לאבחון וטיפול ומתי לא חייבים להגיע לאבחון וטיפול ואפשר להתמודד עם הסימפטומים הנורמטיביים בהתאם לאיך שהשכן שלי מתמודד איתם ובהתאם לאיך שסבתא שלי הייתה עושה. כל הדברים האלה הם בסוף כוחה של קהילה ובזה אני מכוון אותנו גם כהורים. וגם כמטפלים לזכור את כוחה של הקהילה ולהיעזר בה כשצריך ובצד זה לדעת מתי הגענו לחוסר תפקוד, מתי המצב הוא כן יותר מורכב, יותר מאתגר וחייב את ההתערבות. מקסים, זה לפעמים אני נורמלי במצב לא נורמלי ובאמת לראות כמה זמן זה נמשך. נראה שדבר הזה הוא דבר מאוד מאוד חשוב ואני רוצה לשאול אותך רגע באותו הקשר. אמרת שאין עלייה מאוד דרמטית במספרים במקרי האובדנות, האם אתה יכול לתת לנו קצת נתונים ומספרים לגבי מקרים של נניח התמכרויות, מסמים קלים ועד התמכרויות אחרות שאנחנו מכירים, האם שם כן רואים עלייה, לא רואים עלייה, האם אנחנו יכולים ככה, כי אני יודע שזה גם, יש הקשרים של הדברים האלה, ומן הסתם...

ראשית אני אדייק ואני אומר, לא ראינו עלייה במקרי ההתאבדות נקודה. כלומר, כשאנחנו עוקבים אחרי, זה לא משמעותית או לא משהו כזה, לא ראינו עלייה נקודה. הייתה ירידה מאוד משמעותית ב-2024, ב-2025 אנחנו חזרנו לאותו מספר שהיה בשנים, גם אפילו לפני הקורונה, כלומר, 2017, 2018, 2019. ושוב, זה לא בא לצמצם בדאגה ובכאב מכל מקרה, ובצורך להמשיך ולמנוע, ולשאול על זה ולדאוג מזה. דרך אגב, נשאלת פה שאלה, האם הנתונים האלה חשופים בפני הציבור? הנתונים בדרך כלל שיוצאים בצורה רחבה במדינת ישראל, זה נתונים שאנחנו מפרסמים לציבור, אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה... ‫הסטטיסטיקה אוספת אותם ‫והם יוצאים באיזשהו דיליי. ‫יצא לאחרונה הדוח של שנת 20... ‫שמתייחס ל-2024, ‫אבל תמיד יש דיליי מאוד גדול, ‫כי עד שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ‫מרכזת את כל הנתונים עובר זמן. ‫אנחנו בדרך כלל מתייחסים בזמן אמת, ‫וזה מוצג במועצה הלאומית למניעת אובדנות, ‫אנחנו מתייחסים בזמן אמת ‫לנתונים של שני שליש מהמקרים ‫שמגיעים למכון לרפואה משפטית ‫ואנחנו עוקבים אחרי... בכל השנים ורואים שאכן שני שליש באופן עקבי נמצאים במכון לרפואה משפטית ואז אנחנו מתייחסים לשני שליש מהמקרים האלה ואנחנו יודעים לומר האם יש עלייה או אין עלייה וברור זה נתון שהוא חסר ולכן את התשובה מלאן אני יכול לומר רק אחרי שעובר זמן שזה עובר את הלשכה המרכזית אבל בגדול הנתונים שנשענים על שני שליש מהמקרים הם מה שתיארתי שלא ראינו עלייה ושוב זה לא בא לצמצם בזה שאוכלוסיות מסוימות כן אנחנו מזהים בהם עליות וצריך לייצר התערבויות וכל אדם צריך לשים לב לסביבתו ולראות אם מישהו לא מתפקד כמו שצריך להעיז ולשאול, לשאול מה שלומך, לשאול האם אתה צריך עזרה ולומר, אם מישהו מדאיג אותי חשוב שאני אומר, אתה מדאיג אותי, האם חס ושלום עלה בדעתך לעשות משהו כזה ולא צריך לפחד מהשאלה וזאת הדרך למנוע בצורה טובה וזה תפקידנו כחברה. לגבי השאלה על התמכרויות, אנחנו אכן רואים שיראו את העלייה המשמעותית, אנחנו יודעים שאנשים נגיבים לטראומה ולנסות למצוא כל מיני דרכים לשכך את הכאב וכולנו נושאים כאב בימים האלה, כבר הרבה זמן, ואז הניסיון לפנות לכל מיני חומרים הוא באמת מתעתע והוא מפתה והוא באמת מסוכן ובעייתי. אנחנו מנסים לרכז מאמץ בהקשרים של התמכרויות וצריך גם לומר, אולי להשתמש פה בפלטפורמה הזאת ולהזכיר שגם הנושא של קנאביס שלפעמים מבלבל אותנו, כי אנחנו קוראים לזה קנאביס רפואי ונוצרת איזושהי אשליה שזה יכול לרפא כל מיני דברים וזה כאילו טבעי וזה כאילו טוב. אנחנו יודעים לומר מבחינה מחקרית בצורה מאוד מאוד ברורה שהסיכונים שקיימים סביב הדבר הזה, גם אם זה עוזר לפרט כזה או אחר, לסימפטום כזה או אחר, הסיכונים הציבוריים והסיכונים הרחבים לאורך זמן לפרט הם גדולים ומשמעותיים ולכן אנחנו צריכים להיזהר מיצירת מצבים שבהם אנחנו מעודדים בצורה מודעת או לא מודעת את ההתמכרות גם בקרב הציבור בישראל ופה גם צריך להיזהר לתרופות באמת. אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שאנחנו נותנים יותר תרופות עם אופי ממכר ולכן צריך להיות יותר זהירים בהם, לא לא לטפל במי שצריך טיפול, אבל להיות יותר זהירים כשאנחנו נותנים, לשים לב אם מישהו מעלה במינונים, זה נכון לסטימולנטים, זה נכון... לבין זה ודיאזיפינים, תרופות הרגעה. צריך באמת לפקוח את העיניים ולשים לב כמערכת, זה תפקידנו בעת הזאת, לשים לב. להביא אנשים לידי התמכרויות. אז תודה רבה לך, אני ממש מרגישה, כשאתה מדבר, יש איזו תחושה של ביטחון. אני מרגישה מוגנת ובטוחה, הדברים שלך היו ממש ככה, נתנו איזו תחושה מאוד טובה, ואולי נפנה ככה לסיכום, אם מישהו רוצה להגיד עוד איזשהו משפט סיכום. משהו שאתם רוצים שיישאר?

אני באמת הייתי רוצה, אני מצטרפת למה שגלית אומרת בנושא של משפט סיכום, החלומות שלנו, הרצונות שלנו, מה השאיפות שלנו בנושא של הפרעת קשב? אני רוצה להגיד לגבי זה, שאני הייתי רוצה לראות את מערכת בריאות הנפש עוברת לאיזשהו מקום שהוא מקום של... אבחון וטיפול שהוא מוקדם יותר, שלא צריך לחכות עד שהפרעת הקשב היא מאוד חמורה, וילד נושר למשל ממסגרת מסוימת, או שיש כבר איזושהי תחלואה נלווית, אלא שאנחנו נגדל את הילדים שיש להם את הקשיים האלה בידיעה כשהם צריכים איזשהם תנאים מסוימים, איזושהי הבנה מסוימת ושנעשה יותר מניעה של הבעיות שעלולות להתפתח ואז נוכל אולי פחות להיות במצב שאנחנו חייבים להשקיע משאבים במצבים שמגיעים להיות מאוד מאוד חמורים. אז תודה עלייך ותודה לך גם על מה שאת עושה לעמותה וגם על זה שאת מובילה את התחום הזה בארץ, תודה רבה. עוד מישהו רוצה לתת איזה משפט סיכום? חלום שלכם, חלום עליכם, בואו נעיר אותו לתחייה.

אני לא יודע אם חלום, אבל אני רוצה להגיד משהו שאני אומר אותו בזהירות. אנחנו צריכים להיות גם ערניים לסוגיה של, אפרופו התמכרויות, של שימוש לרעה בתרופות להפרעת קשב. מדובר בתרופות, זה לא משהו שאתה לוקח במסיבה, אתה לא אמור לקחת את זה במסיבה, אתה לא אמור לקחת את זה בשביל לקום בבוקר, ואתה לא אמור לקחת את זה בשביל לעבוד 24 שעות ביממה. אנחנו מכירים גם את הדבר הזה, והאחריות שלנו, בטח ובטח של הפסיכיאטרים, אבל עוד יותר של כל מי שעוסק בטיפול זה להכיר את הסוגיה הזאתי, לזהות אותה ולפעול לצמצם אותה, כי התרופות יכולות לעשות דברים נפלאים כשמשתמשים בהם בתבונה ויכולות לעשות דברים קצת פחות טובים כשמשתמשים בהם לא בתבונה. אז אם יש מי מהמאזינים שלוקח תרופות בשביל באמת בשביל מסיבה, בשביל לקום בבוקר או בשביל... בשביל כל מיני דברים שהם לא בדיוק לעניין, אז זה צריך להיות דגל אדום ולפנות לאיש טיפול לעשות עם זה משהו. אז תודה רבה, ורק להגיד לך שהעמותה מובילה עכשיו קמפיין של להסביר שטיפול תרופתי זה לא סתם, ואנחנו באמת עשינו תחרות של סרטונים וממש בקרוב נוכל להראות את זה. ושכל חודש יוני יהיו בעמותה במפגשי הזום על התמכרויות ומה עושים עם השימוש לרעה, הביוז של הטיפול התרופתי. אז עכשיו אני אגיד, תודה לך ותודה עליך שאתה מוביל את התחום הזה. פרופסור אילף רוכטר, האם יש לך משהו, חלום, רצון, אמירה?

בוודאי. חופש. אני חושב שכל מי שעובד בתחום מחזיק איזשהו חלום. כי אחרת אי אפשר להישאר בתחום הזה ולהמשיך סיזיפית לרוץ קדימה. אני חושב שאני אתחיל במה שאני אגיד, בהתבסס למה שגלעד אמר. החלום שלי זה שיהיו לנו קהילות שמודעות לזה שיש אנשים שונים, שמתמודדים עם כל מיני אתגרים שונים, זה לא הופך אותם חולים, זה לא הופך אותם בעייתיים. זה הופך אותם שונים, ושהקהילות שלנו יהיו הרבה יותר סובלניות לזה. הבנה קהילתית, ובחיבוק, ולא בפתוגניזציה ובלקרוא לדברים בשמות של מחלות, ולהדביק אחוזי נכות ותרופות. ואז יהיה לנו יותר קל, יהיה לנו יותר קל. כי ה-10%, ה-15% שכן צריכים, יוכלו לקבל יותר מענה, ולאחרים יהיה מענה יומי בשוכבם וכומם. מדהים. אז תודה רבה. אני רוצה רק לומר דבר אחרון. כשהתחלנו עם העמותה, אז הפחד הכי גדול של אנשים עם ADHD היה לגשת לאבחון אצל פסיכיאטר. וזה הפך להיות למין אמירה כל הזמן, פסיכיאטר זה בסדר, אז אני רוצה להגיד שארבעתכם עושים עבודה ממש טובה ועוזרים לנו לקדם את התחום הזה. כן, עם כאלה פסיכיאטרים, אנשים מאוד טובים לגשת לרופא, כי באמת אתם נותנים תחושה, שרואים את האדם שלפניכם לפני המחלה או הפגיעה או החרדה או הפרעת קשת וזה חשוב. שכחנו לשאול את גלעד. האם יש לך איזשהו חלום? החלום שלי אני אגיד זה שנצליח להמשיך במהלכים שהתחלנו אותם. אני חושב שאנחנו נמצאים בתקופה שבה פתאום רופאי הילדים ורופאי המשפחה רואים את עצמם הרבה יותר מרכזיים בתחום הטיפול גם בנפש ואני חושב שכמו שדיברנו לפני כן, הקהילות מתחילות להבין יותר ויותר את... המערכת נמצאת בתהליך של גדילה וצמיחה, הסטיגמה מאוד מאוד יורדת ואני רוצה להאמין ולקוות שאנחנו נמשיך לעורר איזושהי תקווה לצמיחה פוסט-טראומטית שאני מקווה שאנחנו בתוכה ושנצליח להמשיך ולעודד אותה כי בסוף האחריות של כולנו הציבורית היא לאפשר לכל פרט ופרט בתוכנו להתמודד בצורה טובה אתגרי השעה וכולנו מתמודדים עם אתגרי השעה, אז אנחנו צריכים את התקווה הזאת ואת הצמיחה הזאת וזו התקווה שלי שזה יימשך. אני רואה את העציצים מאחוריך וזה בהחלט נותן תקווה, יש משהו בטבע שתמיד עושה לי את התחושה הזאתי שהכל פה עוד יצמח.

תודה רבה לכולכם, אני חושב שבאמת הפאנל הזה הזכיר לכולנו שהפרעת קשב זה לא הפרעה של בית ספר, זה לא הפרעה של לימודים בלבד. היא קשורה לחוסן, היא קשורה לחוסן הלאומי שלנו, יש לה מרכיבים שמשפיעים על הרבה מאוד דברים, וצריך לטפל בדבר הזה ולתת לו את המענה ההולם, ולא להתייחס לזה כמו על איזה בעיית בית ספר של ילד שמפריע או ילד שלא מסוגל לשבת בשקט, זה הרבה יותר מורכב מזה, זה הרבה יותר חשוב מזה, ותודה לכם שאתם עושים את העבודה החשובה הזאת. מעלים את המודעות לדבר הזה, כי יש כאן הרבה עבודה, הרבה עבודה לעשות לכולנו, ואתם פשוט עושים עבודה נפלאה, אז תודה לכל אחד ואחד מכם. תודה רבה. תודה לכם, ואני שואלת אותה, שאתם באמת כל כך כל כך הרבה תורמים. תודה. לקהילה של אנשים עם הפרעת קשר. תודה רבה. תודה רבה. תודה. וואו. זה היה וואו.