כשהסערה בחוץ פוגשת את הבית: להתמודד עם טראומה משפחתית

תודה. אוקיי, תודה רבה. אני אורית ואני מטפלת זוגית משפחתית ומטפלת בטראומה. חשוב להגיד שהמלחמה ביססה את הטיפול המשפחתי בטראומה בקו המורידיות של המצב. אני מעלה פה מצגת, שנייה, רגע, תגידו לי רק כשרואים את זה. עדיין לא רואים. עדיין לא, אנחנו מקווים לראות. רגע, שנייה. רגע עוד שנייה רואים את הזום, תעברי פשוט, את משתפת את המסך הכללי, אז תעברי למצגת, אם שאת תראי אותה, אנחנו כנראה נראה אותה. אני על המצגת, רגע, שנייה, סליחה. עכשיו רואים? אנחנו עדיין רואים את החלון של הזום שלך ולא את המצגת. יכול להיות ששיתפת את החלון הלא נכון. אורי, תעשי רגע סטופ שייר. תוודאי שאת משתפכת. כן, עשיתי סטופ שייר. תעשי סטופ שייר ותשתפי מחדש. אוקיי, תפתחי את המצגת לפני שאת עושה שייר סטרין. תפתחי את המסך ואז אנחנו נראה את מה שאת רואה. אוקיי, שנייה, היא פתוחה. ועכשיו אני עושה סקרין. עדיין מקבלים מסך זום? כן, כן, אני רואה מה אתם מקבלים. שנייה, אני מביאה מסך. אני מתנצלת. רגע. מה שנקרא אצלנו התקלה בית. אופציה בית, תתפטרי על המצגת ותתחילי לדבר ופשוט תציגי את זה. אוקיי, אז בוא נתחיל לדבר, בסדר. יאללה, פריסטייל אני קורא לזה, בלי... יאללה. עניינים. טוב, למרות שעבדתי מאוד מאוד קשה על המצגת, אבל זה הדבר ש... זה את או ה-AI? גם אני וגם ה-AI ביחד, אז זה עוד הרבה יותר מורכב. בסדר גמור, אז אנחנו איתך, תזרמי, אנחנו זורמים, אנחנו... רוצים לשמוע אותך יותר מאשר לראות את המצגת.

זה הפרעת קשב במיטבה. טוב, אז סערה בחוץ וסערה בבית. זה הורים בבית שלהם נותנים ודאות לילדים שלהם, נותנים גבולות, נותנים שמירה על שגרה, מתפקדים. זה התפקוד ההורי, בוודאי עם ילדים עם הפרעות קשב, אבל גם... במציאות רגילה. זה מה שנותן לנו את הכוח כשאנחנו עומדים מול הילדים שלנו. והמלחמה והקורונה והעוד מלחמה ועוד מלחמה והחוסר ודאות המתמשך שאנחנו חיים בו מאוד ערער אותנו כהורים וערער את הילדים שלנו. המציאות אינה... אינה סדירה, אנחנו לא יכולים לתת את הוודאות הבסיסית שאנחנו אומרים כל הזמן להורים לילדים עם הפרעות קשב ובכלל לילדים, תנו ודאות, תנו סדר יום, תנו ביטחון, ואנחנו לא יכולים לתת את הביטחון הזה. במרכז חוסן אנחנו מטפלים באנשים שישבו בממ"ד עם השביעי באוקטובר, גם עם ילדים עם הפרעות קשב. והיו צריכים... והוא סיפור שהפרעת קשב יכולה ממש לפגוע בחיי אדם מצד אחד ומצד שני יכולה גם להציל חיי אדם. במצבי חירום ובכלל בשגרה כמטפלת משפחתית אנחנו יודעים שמשפחה מחלקת תפקידים בבית, כל אחד מקבל את התפקיד שלו בהתאם למי שהוא, בהתאם ליכולות שלו, לכוחות שלו, לחולשות שלו וגם למיקום שלו בתוך המשפחה. אבל במצבי חירום ההורים כבר לא שולטים בתפקידים שהם מחלקים, נותנים. כל ילד יש לו את החריץ שאליו הוא מתברג בתוך מצב חירום. ויש כמה סוגים של תפקידים, ורג'יניה סאטיר מדברת על חמישה תפקידים. חמישה תפקידים שאנחנו מדברים על המרצה, שזה אני חושבת שלא צריך להסביר, זה הילד שתמיד מעריך את כולם ונותן מילה טובה ותמיד הוא מסכים, אין איתו ויכוח, אומרים לו תיכנס לממ"ד הוא נכנס. אומרים לו להיות בשקט ובשקט. יש את הילד הליצן שהוא הכליל והמסיח, הוא גם ילד נמנע והוא גם מונע הרבה פעמים מהמשפחה לחוות חוויות מפחידות. הוא תמיד יצחיק כשהמצב לא נעים, הוא תמיד ימצא איזושהי אווירה, לייצר אווירה לקחת פחות ברצינות. יש את הילד המאשים שהוא הילד שתמיד יש לו ביקורת והוא ילד בדרך כלל מאוד חכם וכל הזמן הוא מייצב את הביטחון בבית כי הוא מאשים ואוסף את כולם. בשגרה הוא הילד המבקר. ויש את הילד המחושב, המחשב, והיא קוראת לזה ורג'יניה, שזה ילד שלי גיון, ילד חכם כזה שהוא מנטרל את שפה רגשית מה אתם עושים מניין, בסך הכל יש אזעקה, האיראנים תקפו, הוא הראשון שיראה באתרים מי תקף את מי ואיפה זה נפל, אבל באיזשהו איפוס רגשי. ויש לנו את הילד עם ההפרעת קשב, שהוא בסערה. ולמה? כי אחד הדברים, לפי כל המודלים המשפחתיים והמודלים שמדברים על חירום, יש להם ארבעה שלבים, אתם בטח מכירים את מודל אפרת, אירוע, פרשנות, רגש, תגובה, מודל מעשה, מודל יהלום, מודל מגן, כל מיני מודלים שיש, כולם מדברים על קצב קבלת ההחלטות וההתנהגות והתגובות של האדם. וזה בדרך כלל באיזשהו שלב כרונולוגי, זה מסודר ליניארי, כרונולוגי, בצורה מסודרת. כדי שאתה כהורה יכול להתערב ולעזור לילד להתמודד. אבל מה קורה עם ילד עם הפרעות קשב? ילד עם הפרעות קשב זה לא לינארי, זה הכל אימפולסיבי, גם המחשבה, גם הרגש, גם הפרשנות וגם התגובה. זה דבר שמאוד מאוד קשה לדעת כהורה איפה אתה מתערב במצב חירום. וכשאתה נמצא בממ"ד עם ילדים או באזעקה או במצב שאתה חייב ממש לתפקד מיידית, אתה נורא מתקשה לעבוד עם הילד הזה מצד אחד. ואני גם אומרת כי עוד מעט נגיע ליתרונות של זה. אבל מה שקורה בסוף זה שהילד הזה, גם בשגרה, הרבה פעמים הילד עם ההפרעות קשב הוא הילד הבעייתי. הוא הילד שבעבר היינו קוראים לו השעיר לעזאזל. היום אנחנו קוראים לו האיי-פי, אבל זה הילד שבעצם לוקח, סופח את כל הרגשות של כל המשפחה ומביא אותם החוצה. המשפחה לא יכולה לתפקד בלי שעיר לעזאזל. אם אנחנו נלך טיפה אחורה מאיפה המושג התחיל, המושג התחיל מהתנדח, שביום כיפור לוקחים שני שעים, שני כבשים, תיישים, אחד הוא לעולה, הוא קדוש מעונה, ואחד הולך לעזאזל, והוא כפרה על כל ישראל. ולמה? כי אנחנו משליכים עליו את כל מה שעשינו רע או מה שלא מסתדר לנו על השעיר לעזאזל. ודינו מוות, הוא מחוץ למחנה. הכהן שבעצם שולח אותו, חובתו לחזור לעם. וזה התפקיד של ההורה, לחזור, להחזיר את הילד הזה. המנגנון הזה נקרא השלכה מערכתית שאנחנו צריכים לעשות איזושהי הוצאה של הדברים הרעים, הדברים שאנחנו מתקשים בהם, חייבים להאשים, ילדים מאשימים את ההורים שלהם כדי להשליך את הדברים הלא טובים עליהם שיהיה את מי להאשים הכל מתנקז בסוף אל השעיר לעזאזל, אבל זה מונע מהמשפחה להתמודד עם המציאות באמת, עם הקושי באמת. ואני תמיד אחזור איתכם לממ"ד, כי בממ"ד אין לאן ללכת, אנחנו תקועים שם. ומשפחות מתארות התמודדויות מאוד לא פשוטות, גם עם שאר הילדים. אבל השלם הוא יותר מסך על הקו. משפחה היא יותר מהתפקידים האלה. משפחה בריאה זאת משפחה שעושה גם החלפת תפקידים. לא כל הזמן אותו ילד חייב להיות באותו תפקיד. במצבי חירום מאוד קשה לנו להחליף תפקידים, וזה עוד לפני שדיברנו על המבוגרים. שהרבה פעמים אנחנו פוגשים את ההורים באיזשהו קושי זוגי שמשליך על הילדים ובעצם הילדים הם השעיר לעזאזל של הזוגיות. אז מה עושים? מה עושים? אז קודם כל אנחנו מאבחנים את תפקידי ההישרדות של הילדים כהגנה ולא כפגם באופי. גם אם ילד הוא מהפרעת קשב, אנחנו מאבחנים אותו כמגן על עצמו. השלב השני זה, אנחנו צריכים לזהות את השערה. השערה הזאת שוחקת גם את ההורים וגם את הילדים. השלב השלישי זה שחרור, להפסיק את מעגל ההשלכה הזאת על השעיר לעזאזל. להיות מסוגלים לדבר כהורים על המקום הזה של הבלבול, של ההצפה הרגשית, כי במצב חירום כולם עם הצפה רגשית. עכשיו, מה היתרונות של ילד עם הפרעת קשב במצבים כאלה? שברגע שאני מפסיקה להאשים אותו, אני יכולה להשתמש ביכולות שלו, כי ילדים או מבוגרים עם הפרעות קשב זה ילדים ואנשים שיודעים להסתדר בכאוס, יודעים להסתדר באי-וודאות, הרי הם כל הזמן שוכחים גם ככה, הם מתארגנים, יודעים לאלתר, יודעים למצוא פתרונות, וזה עובד לטובתם במצבי חירום. הם גם יודעים להחזיק המון דברים במקביל, המון כדורים במקביל הם מחזיקים. ולכן הרבה פעמים הם מבינים את המציאות, כמה שהיא מורכבת, עם כל המורכבות שלה, כי הכאוס הזה מוכר להם, ושם הכוחות שלהם. זה לא שאין קשיים. והדבר האחרון זה האיחוי. האיחוי זה לחזור למערכת משפחתית גמישה, מוגנת, עם שיקום התקשורת ללא חשש מתחייה שאנחנו מקבלים כל ילד על אף הקושי. זה כן דורש מההורים להתארגן ובחירום אנחנו פוגשים את זה הרבה שמגיעים אלינו למרכז החוסן משפחות שעברו בממ"ד תהליכים לא פשוטים וזה קטליזטור מטורף, זה כאילו אי אפשר בכלל לתאר מה אנשים מספרים, גם מהקיבוצים וגם באשקלון ובכל המקומות. הפינויים זה מקום מאוד מאוד מאוד מורכב שעוד ייכתבו עליו מאמרים עד אין סוף. שם הילדים עם הפרעות הקשב, היה להם את החופש המוחלט, אבל גם לא הייתה סמכות הורית שתאסוף אותם. היה שם מאוד מאוד מורכב. אנחנו פוגשים את המשפחות האלה מגיעות, אבל הן בדרך כלל לא מגיעות כמשפחות, הן מגיעות, מביאות את הילד, את הילד השעיר לעזאזל, הילד הזה הוא נורא חרדתי, הילד הזה עושה ככה וככה. הרבה פעמים גם הילד הזה באמת עם סימפטומים מאוד קשים, אבל כשאנחנו פוגשים את המשפחה אנחנו משחררים קודם כל את החובה של הילד להחזיק את הסימפטומים של כל המשפחה והרבה פעמים אנחנו מגלים שהילד השני גם שמע את אבא אומר משהו מאוד מאוד קשה כשהיו מחבלים בסלון והרבה פעמים אנחנו נגלה שהילד המרצה נורא רוצה למרוד אבל הוא לא מעז כי הוא לא רוצה להקשות על ההורים אבל גם כי תפסו לו את המקום ויש משהו בשיח המשותף במרחב המשפחתי, כי הטראומה נעשתה במרחב המשפחתי, שנורא נורא נורא משמעותית גם לכל הילדים ולכל המשפחה. חשוב להגיד שברוב הפעמים השיח בסוף מגיע ומתנקז באופן מאוד מדויק להורים. השחיקה ההורית והזוגית היא קיצונית, היא קיצונית. אנחנו מדברים על הורים לילדים שחמש שנים לא חווים שגרה, לא חווים שגרה. יש קורונה ויש מבצעים ולא יודעים אם יש בית ספר מחר, אם הולכים לעבודה, לא הולכים לעבודה ויש כעסים, יש פגיעה בכל הפונקציות. הפונקציות הזוגיות ויש גם פגיעה בפונקציות המשפחתיות, פגיעה לצד שכלול ואנחנו בסוף צריכים לאבד את כל זה בתוך המרחב המשפחתי כי במקום שהטראומה נעשתה בתוך המשפחה חובה עלינו לטפל במשפחה כי בסוף כל חלקי המשפחה היו שם, נפגעו וגם מוצאים דרכים לפתור בצורה שהיא לפעמים לא אדפטיבית ומגדילה את המקום של השעיר לעזאזל. והתפקיד שלנו הוא קצת להחזיר את הגמישות לתפקידים. והלוואי ויהיו לנו צורות טובות. תודה. תודה רבה רבה רבה רבה ואמן ואמן ואמן ובאמת רק בשורות טובות אנחנו בעד ממש ממש בעד אנחנו איתך ואנחנו בהחלט חושבים שכל מה שאת אמרת פה על החיבור בין בית לכל מה שקורה מחוץ לבית הוא כל כך משמעותי והתפקיד ההורי המשפחתי לאורך כל היום זה עבר פה כחוט השני כמה זה חשוב שהבית חזק, תומך, מבין, יודע, מכיר ועוד ועוד. אז תודה רבה ותודה שהתגייסת.

אני רוצה רק להדגיש שהמסר העיקרי זה שאם פוגשים ילד שמביאים אותו לטיפול, צריך להסתכל רגע רחב יותר. לא רק על הילד, כי לפעמים הילד משרת צרכים של משפחה. מדהים, כל כך מדויק, תודה רבה רבה לך, תודה שהגעת, תודה רבה, תודה שהצטרפת אלינו