כשהסערה בחוץ פוגשת את הבית: להתמודד עם טראומה משפחתית

מצבי חירום מתמשכים, כגון מלחמה או מגיפה, מערערים באופן משמעותי את ההורים והילדים. הורים מתקשים לספק את הוודאות הבסיסית, הגבולות, השגרה והביטחון הנחוצים לילדיהם, מה שפוגע ביכולתם לתפקד כרגיל. חוסר היכולת להעניק ביטחון זה משפיע על כל בני המשפחה.

ילדים עם הפרעות קשב מתמודדים עם קשיים ייחודיים במצבי חירום, שכן תגובותיהם אינן ליניאריות אלא אימפולסיביות במחשבה, ברגש, בפרשנות ובתגובה. מצב זה מקשה מאוד על ההורים להתערב ולסייע להם להתמודד, במיוחד כאשר נדרש תפקוד מיידי.

במצבי חירום, ילד עם הפרעת קשב נתפס לעיתים קרובות כ"שעיר לעזאזל" של המשפחה. הוא סופח ומוציא החוצה את כל הרגשות הקשים של בני המשפחה, ובכך מונע מהם להתמודד באמת עם הקשיים והמציאות. תפקיד זה מונע מהמשפחה לטפל בשורש הבעיות.

ילדים ומבוגרים עם הפרעות קשב מצטיינים בהתמודדות עם כאוס ואי-וודאות, מכיוון שהם רגילים לאלתר, למצוא פתרונות ולתפקד במקביל במספר רב של משימות. הכאוס מוכר להם, ושם טמונים הכוחות שלהם במצבי חירום. כאשר מפסיקים להאשים אותם, ניתן להשתמש ביכולות אלו לטובתם.

הטיפול כולל מספר שלבים: אבחון תפקידי ההישרדות כהגנה ולא כפגם, זיהוי ה"סערה" השוחקת את המשפחה, ושחרור מעגל ההשלכה על השעיר לעזאזל על ידי דיבור על בלבול והצפה רגשית. השלב האחרון הוא איחוי - חזרה למערכת משפחתית גמישה ומוגנת עם שיקום תקשורת וקבלת כל ילד על אף הקושי.

וירג'יניה סאטיר מתארת חמישה תפקידים משפחתיים במצבי חירום: המרצה (המסכים והמעריך), הליצן (המסיח והנמנע), המאשים (המבקר והמייצב ביטחון), המחשב (המחושב רגשית ונטול שפה רגשית), והילד עם הפרעת הקשב שנמצא בסערה. תפקידים אלו מתחלקים באופן טבעי בהתאם למיקום וכוחות הפרט.

את ההרצאה מציגה אורית אפגן, עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת זוגית ומשפחתית, ומומחית בטראומה. היא גם עובדת במרכז חוסן, והתגייסה להציג את הנושא בהתראה קצרה.