המעבר הבלתי אפשרי: איך לשרוד את הקפיצה מחירום לשגרה?

ומצפים איתנו שיכול יהיה... ומצפים שמחר בבוקר אתה כבר תתפקד באופן מלא. ותשכח את כל האירוע, וכאילו המעברים האלה הם באמת... ...עם הפרעת קשב. אז שלום יפעת, מה שלומך? שלום לכם, אני בטוב ואתם? מצוין, איך סיכמנו את ההרצאה שלך עד עכשיו? האמת שאני, אין לי עוד הרבה מה להוסיף, אבל אני אוסיף... וגם כמו שאני מכירה אותך יש לך הרבה מה להוסיף ועוד דברים מאוד מאוד מדויקים ושכמובן מבוססי מחקר אז הבמאי שלך תודה רבה שבאת.

אז תודה לכם על ההזמנה אני אתחיל כי באמת באתי להספיק כמה שיותר. אז אני באמת הולכת לדבר היום על נושא שבעצם הוא קצת מציאות החיים שלנו כי מה זה בעצם העברים? זה החיים היומיומיים שלנו, אנחנו כל הזמן עוברים מדבר לדבר וגם פה בהרצאה תוך כדי שאני אדבר אני קצת אמחיש כל מיני סוגי מעברים שחלקם יהיו אולי קצת מורכבים לחלקנו. אז בשיח שלנו היום אנחנו נתייחס גם להפרעת קשב בין מבוגרים, גם להשפעה הזאת של חירום מתמשך ולקושי הזה לעבור בין מצבי חיים שונים. אז כמו שאמרו כאן לפני ואני לא צריכה להרחיב, אני חלק ממעבדה מופלאה. בראשות פרופסור עדינה מאיר בבית הספר לריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית בירושלים, מעבדה לקוגניציה תפקודית, שבעצם המחקרים העיקריים שלה הם איך אפשר לאפשר לאדם לתפקד בצורה מיטיבה יותר, לאדם עם אתגרים קוגניטיביים, בעיקר אתגרים בתפקודים ניהוליים, לרוב אנחנו אוהבות לחקור אוכלוסיות שקופות קוראים להם, ברמת תפקוד גבוהה. את ההרצאות שלי מאז השביעי באוקטובר מלווה אישה מאוד מאוד חשובה, אפרופו נושא מעברים, בשם כרמל גת. כרמל גת מרפאה בעיסוק כמוני, מטפלת קורקפן מבוגרים כמוני, נחטפה מבית ההורים שלה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי ונרצחה בשבי החמאס אוגוסט 2024. כרמל הייתה אישה טיפולית, היא עבדה בבריאות הנפש ובעצם הדרך שלה הייתה דרך עבודה מלאה בחמלה ואהבה לחיים של אנשים והיא תלגלה ולימדה וטיפלה אבל בעצם המחשבה העצמאית שלה והתפיסה שלה של החירות איך לחיות היא ממש נר לרגלינו גם בעבודה שלנו כמרפאות לעיסוק וגם בתוך הקוגפן וגם זה יהיה ממש נר לרגלינו פה בהרצאה הזאתי אז אפרופו מעברים, הרבה פעמים המעבר הזה שאני מדברת על כרמל ואז חוזרת להרצאה עצמה מאוד מקשה על אנשים, אני מודעת לזה מראש, יש לי איזושהי, ואני זורקת כאן כבר קצת רמזים על מה אני הולכת, יש איזושהי מודעות מנבאת על זה שאני הולכת לדבר על כרמל, אבל לא לכולם, ולמדתי לשים שקף של נשימה ועצירה שנייה אחרי השקף הזה שאני מדברת על כרמל כדי לאפשר לאנשים אחרים שזקוקים שנייה לזמן הזה במעבר, לעבור אותו בצורה יותר חלקה. אז בעצם אנחנו חיים במעבר שלא באמת נגמר מאז אוקטובר 73. המעברים האלה מהותר לפרסום, לפגישות עבודה, מאזעקות, אני שנייה הולכת להשכיב את הבן שלי, מדריכות מאוד מאוד גבוהה. לימים רגילים לחלוטין, כמו שמקודם אמרתם, ושוב פעם להתחיל מחדש. כל פעם הדרישה הזאת היא להתחיל במלוא הכוח שלנו ולחזור חזרה לשגרות וליום-יום שלנו. זה גם ניצן... סליחה, לא רואים את המצגת? סליחה? תנסי להעלות שוב את המצגת, לא רואים אותה? אוקיי. עכשיו אתם רואים? כן, מעולה. יופי, תודה. אז בעצם מה זה המעברים האלה בחיינו? אז אנחנו, יש לנו מעברים כל הזמן, מעברים בין הבית לבין העבודה, בין בעצם איזה מין אדם אני כשאני בעבודה ואיזה מין אדם אני כשאני בבית, בין מצבי דריכות שאנחנו נמצאים בהם הרבה מאז השביעי באוקטובר לבין מצבי מנוחה שהלוואי והיה לנו אותם קצת יותר, בין מצבים של ייאוש של מה הולך להיות ועוד יום אני עכשיו עם הילדים בתוך מצב מלחמתי או עוד יום אני לא יודע מה הולך להיות ההמשך לבין מצבים של תקווה של הנה בקרוב מערכת החינוך תחזור הנה בקרוב השגרה שלי חוזרת הרבה פעמים אנחנו נאחזים ברצון הזה לשגרה שמוביל אותנו למעברים האלה בין מצבים של ודאות של דברים שאנחנו יודעים שהולכים לקרות ידעתי היום שיש לי את הכנס בשעה הספציפית הזאתי אני יודעת מתי אני אוספת את הילד שלי מהגן אני יודעת מתי אני בערך יוכל אולי היום לבין מצבים של חוסר ודאות שבדרך כלל קורים במצבי מלחמה או מצבים שבאמת אין לנו שליטה עליהם, בין היכולת שלי להיות ביחד בשותפות מסוימת לבין להיות לבד ובעיקר הנושא העיקרי שאנחנו מדברים עליו זה המעברים האלה בין חירום לבין שגרה. אז אני רוצה היום לדבר על הנושא הזה דרך שלושה אנשים שיקרים מאוד לליבי, שנמצאים איתי בקליניקה. האחד הוא עמי, אדם בן 47, הוא נשוי, יש לו ארבעה ילדים, הוא מנהל פיתוח בחברת סטארט-אפ. הוא צבר מאז השביעי באוקטובר מעל 350 ימי מילואים, וכיום הוא בעצם משמש בתפקיד של מ"פ במערך לוגיסטי שתומך במערך. פגרה דווקא מהחיים והקושי הוא לחזור מתחושת הפגרה הזאתי מהקצב שהוא דווקא קצת יותר איטי שם לקצב המאוד מהיר של חיים, לגדל ארבעה ילדים, מסעות, להיות גם אבא, גם בן זוג, גם לעבוד בחברת סטארט-אפ שנמצאת באזור המרכז ואני צריך לנסוע כל הזמן בפקקים, זה בעצם עמי, לעומתו יש לנו את אלון בן 30, הוא חי בזוגיות, הוא סטודנט לפיזיותרפיה, גם הוא צבר מעל 400 ימי מילואים כבר מאז ה-7 באוקטובר והוא מפקד בצוות של יחידה מיוחדת. אז בעצם מה שקורה איתו, הוא נמצא במצבי דריכות מאוד מאוד גבוהים כשהוא נמצא במילואים וכשהוא חוזר לשגרה, משהו בעצם בדופמין שיורד אוטומטית והאדרנלים גורם לו למצבי עוררות מאוד נמוכים ומתקשה לקחת חלק בלימודים האקדמיים שלו על אף שיש בהם הרבה חלקים של למידה מתוך מעשה ולאו דווקא למידה בתוך שיעורים והוא ממש ממש מתקשה להתניע לחיי היומיום בחזרה. יש לנו את נועה בת 38 נשואה עם שתי בנות, גננת במקצוע שלה שבן הזוג שלה עשה מעל 380 ימי מילואים אבל היא נשארת בעצם בבית עם הילדות שלה בתוך מצבי החירום, צריכה להפעיל זומים, לתכלל את כל הדבר, להחזיק את ילדי הגן שהיא בעצם לא רואה אותם, אבל להיות בקשר עם ההורים וכל זה כשהיא נמצאת בעצם לבד בבית, לתכלל את כל הדבר הזה עם איזושהי חובת איסור ותמיד להיות קרובה לאיזשהו מרחב מוגן וגם לה יש התמודדויות מאוד מאוד קשות עם השינויים הדחופים האלה בשגרת החיים המשתנה שלה. אז בעצם אנחנו רואים שיש הרבה אנשים שהנושא הזה של מעברים, מה זה הרבה אנשים? האלה. אז מה בעצם משותף לכולנו בנושא הזה של מעברים? בואו ננסה קצת לדייק פה מונחים כדי שקצת נבין אותם. אז אחד, קוראים לנו שינויים עיסוקיים. אנחנו בעצם, השינוי שלנו בהשתתפות שלנו, בתפקידי החיים שלנו ובעיסוקים שלנו משתנה בן רגע. מלהיות מפקד לוחם ללהיות סטודנט, מלהיות אבא לארבעה ללהיות אחראי לוגיסטי, מלהיות גננת בגן עם מלא ילדים ללהיות אחראית רק על שתי הבנות שלי, לפעמים השינוי העיסוקי הוא אפילו צמצום של עיסוקים מסוימים שלאו דווקא עושה טוב למוח של מבוגר עם הפרעת קשב שניזון מהריבוי והמגוון. השינויים האלה בתפקידי החיים הדחופים, פה אני צריך להיות מפקד חזק ופה אני אמור להיות סטודנט שבסך הכל מקשיב מהצד, גורמים ממש גם לשינויים ברמות העוררות שלנו. מן הסתם התפקיד והסביבה ממש משפיעים על רמת העוררות שלי בתוך הסיטואציה וכל זה גורם לשינוי וטורף את הקלפים של מה הם בעצם הדרישות הניהוליות שלי. לא סתם הרבה פעמים מוח של אדם עם הפרעת קשב פועל טוב בתוך מקומות של לחץ, דחק, אם הוא לא מגיע לרמות גבוהות שכבר מעוררות חרדה, ואז כשהוא יורד אנחנו לא מצליחים להתניע מחדש. אז אנחנו מבינים שכל הנושא הזה של מעברים דורש המון גמישות קוגנטיבית. הוא דורש יכולת ויסות, רגש והתנהגות, הוא דורש יכולת תיעדוף, התנעה מחדש, המון המון מיומנויות שלא פשוטות למבוגר עם הפרעת הקשב. בריפוי בעיסוק ובתוך הקוגפן אנחנו מסתכלות בעצם על מודל שהוא מודל בסיס שלנו כמרפאות בעיסוק, מודל עם שם מאוד מורכב, Personal Environmental Occupation, שבעצם קוראים לו אדם עיסוק סביבה. מה המודל הזה בעצם אומר? ככל שאנחנו נשנה את גודל המעגל, נשנה קצת דברים באדם, בהרגלים שלו, בצרכים שלו, בעוצמות שלו, באתגרים שלו, זה ישפיע אוטומטית על התפקוד. אם אנחנו ניגע בסביבה של האדם, נשנה לו את סביבות החיים שלו, נעביר אותו משדה הקרב לאוניברסיטה, נעביר אותו מהמהל להיות בבית עם ארבעה ילדים, נעביר אותה מהגן ללהיות לבד בבית עם שתי הבנות, אנחנו נשנה משהו בתפקוד שלו. וכשאנחנו ניגע בעיסוקים שלהם, שכל כך משמעותיים להם, שהם גם יכולים להיות עיסוקי פנאי, ללכת לחדר כושר, ללכת לאיזשהו חוג שעושה לי טוב, אנחנו נשנה משהו בתפקוד של האדם. ומן הסתם במצבי דחק, אנחנו ממש מזיזים את הגבינה ומשנים את המעגלים האלה ואוטומטית משפיעים על התפקוד של המטופלים שלנו, שלנו. אז קצת השוואה בין שגרה לחירום, במצב שגרה התיעדוף הוא לא תמיד ברור, לא תמיד אני יודעת לבחור מה חשוב, מה דחוף, בחירום הדחיפות מאוד מאוד ברורה, בשגרה יש לי מטרות רחוקות טווח, בחירום הכל קצר, מיידי, עכשיו, מצד אחד זה טוב למוח של המבוגר עם הפרעת הקשב, זה דווקא גם מעייף, סוחט, העוררות בשגרה היא עוררות משתנה, לעומת זאת בחירום תמיד עוררות גבוהה, תמיד ריחות והרבה פעמים נפילות מתח אחרי המצב הזה. לא סתם חיילים קרביים הרבה פעמים נרדמים בשטח אחרי שהם מסיימים משימה, בשגרה יש לנו ניהול עצמאי של הדברים, אנחנו נדרשים לניהול עצמאי ולעומת זאת בחירום הרבה פעמים יש ניהול חיצוני שקובע לאן נלך, מתי נלך, כמה נלך, כמה נוכל להתאסף ריבוי התפקידים שלנו בשגרה שהוא הרבה יותר גדול לעומת בחירום שהוא מצטער. אם על האדם עם הפרעת קשב לפעמים לטוב ולפעמים לרע תלוי מאוד בפרופיל שלו והמוח הקשבי לא באמת מחפש מלחמה, מה הוא בעצם מחפש? הוא מחפש בהירות, משמעות, עוררות, דברים שלפעמים נוכל לקבל אותם בחירום ולפעמים נוכל לקבל אותם בשגרה. אז בעצם בהפרעת קשב אנחנו יודעים שיהיה את הקושי הזה לעצור ולחשוב מה הסיבה, מה התוצאה, איזה שינוי אני צריך לחולל. אם אני עובר ממקום למקום, האם זה ישפיע על התפקוד שלי? האם אני אצטרך לעשות איזשהו מהלך מסוים או שימוש באיזשהן אסטרטגיות שיאפשרו לי התנעה לפעולה, שיאפשרו לי תיעדוף, שיאפשרו לי לנטר את עצמי? שאלות שלא תמיד המבוגר עם הפרעת הקשב ישאל את עצמו במצבים האלה. אנחנו יודעים שלמבוגר עם הפרעת קשב גם יש איזה שהוא אתגר בבניית תמונה קוהרנטית, ברצף סיפורי, במה משפיע על מה. מערכת הניהולית היא גם ככה דלה במשאבים ועל אחת כמה וכמה בתוך מעברים כאלה שהרבה פעמים גם משפיעים על הביסוס צרכים שלי, על השינה שלי, על האוכל שלי. ועוד יותר גורמים לדלילות, עומס קוגנטיבי, קושי לעצור ואתגרי ויסות והתוצאה היא עומס, בלבול, דחיינות, שחיקה ושאט דאון. אז מה בעצם אנחנו יכולים לעשות? אז יש לנו כמה נקודות שאנחנו יכולים להתייחס אליהן. אחד, פיתוח המודעות. אם האדם עם הפרעת הקשת יתחיל לפתח את המודעות שלו לעצמו, למה משפיע עליו, למה מפריע לו, למה מקדם אותו, למה מפחית מאמץ, למה מגביר מאמץ, לסביבות, שלושת המעגלים שדיברנו, אם הוא יתחיל לעצור לרגע לפני שהוא חוזר הביתה בדרך, בנסיעה, ויגיד: אז מה בעצם צפוי לי? אז איך אני יכול להיערך לזה? זה לא יבוא לו באוטומט, אבל הוא לגמרי יכול להשקיע איזשהו מאמץ בשביל לעשות את המודעות המנבאת הזאתי. איזה אסטרטגיות עומדות לרשותי? האם יש לי בכלל אסטרטגיות? האם אני יכול להיעזר באדם אחר? האם אני יכול לשאוב אסטרטגיות פנימיות מעצמי? לי להטעין את עצמי לפני המשימה הזאתי, מה היא בעצם דורשת ממני ואיך אני אוכל לייצר שגרה מסתגלת בתוך מציאות משתנה והרצון שלנו הוא לייצר התאמות והנגשות וגולת הכותרת ושהמעבר הוא תהליך, הוא לא אירוע אחד שקורה זבנג וגמרנו, המוח צריך זמן, ידע, כלים, מודעות ותכנון והתאמה של אסטרטגיות אישיות שהאדם מפתח והנקודה החשובה ביותר זה שאנחנו לא צריכים תמיד לחזור לאותה שגרה ישנה, אנחנו יכולים כל פעם לדייק מחדש מה השגרה שנכונה לי עכשיו, כי אולי השגרה אחרי המתקפה האיראנית הראשונה היא לא השגרה שנכונה לי אחרי המתקפה האיראנית השנייה. אז אני מקווה שעוררתי בכם כמה נקודות מחשבה, זה באמת היה על קצה המזלג החשיבה הזאת על מעברים, ההשפעה של הפרעת קשב וקצת מה אנחנו יכולים אולי לעשות עם זה גם במרחבים הטיפוליים וגם אנחנו. אז ממש תודה. תודה רבה, ריככת לנו את המעברים החדים. קצת. אז את יודעת, אני באמת רואה שיש קושי משמעותי, הרי אנחנו כל הזמן מדברים על קושי במעברים. ולהתמודד איתם, ככה איזשהו, אתה יודע, משהו כזה קטן, להוציא אנשים בבוקר התחלנו עם תקווה, איך בכל זאת אפשר יהיה להתמודד עם העבר ככה,

זה ממש השקף האחרון שדיברתי, אני חושבת שהוא שם דגש מאוד מאוד חזק, קודם כל, על דברים שמתאימים אותי, על למלא מצבירים, על להבין שמעברים הם זוללי אנרגיה ובלי שאני אוכל לצלוח אותם, אני צריך לעשות את הדברים שמתאימים אותי מה שמתאים אותי, לא מתאים מישהו אחר והמתאימים יכולים להיות מאוד מאוד קטנים זאת יכולה להיות מקלחת, זה יכולה להיות קפה קר במרפסת זה יכול להיות שיחה עם חברה טובה אבל ממש לחשוב מהם המטעינים

שלי? אצלנו בבית, אצלנו בבית, מאחר ואני מדברת את השפה הזאת, כי לי קשים המעברים, גם לילדים שלי, משפחה בהפרעה, אז אני גיליתי, אנחנו כבר מתורגלים בשאלה של להפנות את הקשב פנימה ולשאול למה אני זקוקה, והרבה פעמים אנחנו שואלים אחד את השני, ולפעמים אני נכנסת הביתה ואני לא יודעת למה אני זקוקה, כבן אדם עם הפרעת קשב, אבל הילדה שלי שהיא כבר מכירה אותי, קרה עלייך נטע, היא אומרת אמא לפי הפרצוף אני רואה שאת צריכה חיבוק בואי בואי תני לי חיבוק כאילו היא יודעת לתת לי כי לפעמים בן אדם הוא גם לא יודע לבקש הוא גם לא יודע מה הוא צריך אבל כשיש איזה מישהו לפעמים שרואה ושואל אותך הוא אומר אתה רוצה שאני אתן לך את זה ופתאום היא יכולה לבוא לתת לי חיבוק ואני מצליחה ככה לווסת את עצמי וזה בעיקר קורה במעברים של כניסה ויציאה מהבית וזה מאוד, את מדברת פה דרך אגב על אסטרטגיות ממש ממש חשובות. אסטרטגיה אחת זה אם אנחנו קיים לנו ידע על עצמנו ואנחנו נשתף את הסביבה שלנו, אז הסביבה שלנו תוכל להיות לעזר עבורנו במצבים שבהם אני לא יכולה להתניע לאותה אסטרטגיה, וזה נקרא ייצוג עצמי, וזו אסטרטגיה מדהימה. ואסטרטגיה נוספת שאת בעצם אומרת כאן, זה שימוש בשותפות אנושית. שזה השימוש, מקודם ניצן שחר דיבר על זה, אבל השותף המשמעותי בחיים שלנו, ויש לנו המון שותפים משמעותיים בחיים שלנו, הם אסטרטגיות לכל דבר. תזכרו, מצד אחד תשתמשו בהם בצורה יעילה, מצד שני תמלאו ותטעינו גם אותם כדי שהם יוכלו להמשיך ולהיות האסטרטגיות שלכם, ואל תשכחו לא לעשות בהם שימוש יתר. שמחסל אותם הרבה פעמים ולכן אנחנו רואים הרבה פעמים גירושים מאוד גבוהים בקרב מבוגרים עם הפרעת קשב כי הם קצת קצת מחסלים את השותפים המשמעותיים שלהם בצריכת יתר אסטרטגית של מיקור חוץ. מה שנקרא זוללי אנרגיות. ממש, אבל זה רק מהאזנה לך וזה האסטרטגיות שאת ציינת שהן שלך וזה היופי להקשיב לאדם. ולא ישר לבוא ולהגיד, אני אגיד לך מה האסטרטגיות, אלא בואי תספרי לי איך שגרת היום יום שלך נראית ומתוכה נזהה מה האסטרטגיות שלך. נכון, ואת אמרת משהו מאוד חשוב, קודם כל, עצם זה שזיהיתי שיש לי קושי במעברים, זה כבר פתח איזה פתח לשיח. נכון. טוב, אז תודה, אנחנו נסיים במעברים. תודה רבה. איזה כיף, תודה רבה רבה, מרתק ומעניין, תודה רבה.

ולדר שוקרון. מה שמעניין שהסביבה הרבה פעמים, יש איזו המשכיות, כאילו, איך אמרה לי השבוע המטופלת, הייתה מלחמה נגמרה, פתאום יש לי שבע עבודות, שבעה מבחנים, איך אפשר לעבור מאפס למאה? לא, אנחנו מדינה, אנחנו מדינה שחיה בהזייה, בהזייה. יאללה, נגמר? רגע, רגע, תנו לי את הזמן הזה. מעברים אינסופיים האלה כל הזמן. אין זמן להתאושש. כן, זה מדהים. טוב, אבל צריך לקחת בחשבון כשאנחנו רואים מישהו הרבה פעמים משותק או מבוהל, או זה לא כי הוא לא רוצה, לא כי הוא מתנגד, אלא צריך להבין שקשה לו המעבר. שאנחנו צריכים לתת עוד זמן הסתגלות, שאנחנו צריכים לחפש אסטרטגיות כזה. רגע. אבל גלית, את יודעת כל הזמן

אומרים לי, מה, לכולם זה קשה, לכולם זה קשה מעברים, לכולם קשה לעבור מ-100 ל-0. מה את אומרת להם כשיש הפרעת קשב? שלכולם זה קשה, לנו זה קשה יותר. קצת יותר. שמעתם? יותר. נכון, כי אין מה לעשות, מערכת הוויסות שלנו היא הרבה פחות, דיבר הפרופסור זלצמן שהפרעת קשב היא לא בעיה בקשב, היא בעיה בוויסות. אז ויסות פוגש אותנו בדיוק במקומות האלה של נגיד מעברים, שאתה עכשיו צריך להתניע, שאתה צריך לעבור מ-0 ל-100. ואם יש לי קושי לווסת את עצמי, אז איך אני יכול בסביבה שהיא לא מבוסתת להיות בה, ולכן קשה לנו יותר. כן.