המעבר הבלתי אפשרי: איך לשרוד את הקפיצה מחירום לשגרה?

למבוגרים עם הפרעת קשב קשה יותר להתמודד עם מעברים מכיוון שמערכת הוויסות שלהם חלשה יותר. הם מתקשים לעצור ולחשוב על הסיבה והתוצאה של שינויים, ולבנות תמונה קוהרנטית. מערכת הניהולית שלהם דלה במשאבים, מה שמוביל לעומס קוגניטיבי, בלבול, דחיינות ושחיקה במצבי מעבר.

המעבר בין מצבי חירום לשגרה מאופיין בשינויים דרסטיים בתפקידי חיים ועיסוקים, כמו גם ברמות עוררות. הדרישה היא לחזור לתפקוד מלא באופן מיידי, מה שיוצר פער אדיר וקושי להתניע מחדש. מעברים אלו דורשים גמישות קוגניטיבית גבוהה, יכולות ויסות רגש והתנהגות, תיעדוף והתנעה מחדש.

אסטרטגיות כוללות פיתוח מודעות עצמית (למה משפיע, מקדם או מפחית מאמץ), מודעות מנבאת (מה צפוי ואיך להיערך), ושימוש באסטרטגיות אישיות. חשוב גם להיעזר באחרים וליצור שגרה מסתגלת. המעבר הוא תהליך הדורש זמן, ידע, כלים, מודעות ותכנון.

כדי להתמודד עם מעברים זוללי אנרגיה, חשוב לזהות ולמלא מצברים אישיים. אלה יכולים להיות דברים קטנים כמו מקלחת, קפה קר במרפסת או שיחה עם חבר טוב. יש להבין מה מתאים אותך באופן אישי, ולשתף את הסביבה כדי שתוכל לסייע כשאתה מתקשה לזהות את צרכיך.

הגורמים המשותפים כוללים שינויים עיסוקיים פתאומיים, שינויים דחופים בתפקידי חיים וברמות העוררות. כל אלה גורמים לשינוי וטורפים את הקלפים של הדרישות הניהוליות. מוח של אדם עם הפרעת קשב, לדוגמה, פועל טוב בלחץ אך מתקשה להתניע מחדש כשהוא יורד ממנו.

מוח של אדם עם הפרעת קשב פועל לעיתים קרובות טוב יותר במצבי לחץ ודחק, כל עוד הם אינם מגיעים לרמות גבוהות המעוררות חרדה. במצבים אלו, המוח מקבל בהירות, משמעות ועוררות שהוא מחפש. כאשר הלחץ יורד, הוא מתקשה להתניע מחדש.

מודל PEO (אדם עיסוק סביבה) הוא מודל בסיסי בריפוי בעיסוק. הוא קובע ששינויים באדם (הרגלים, צרכים), בסביבה (למשל, משדה קרב לאוניברסיטה) או בעיסוקים (פנאי, עבודה) ישפיעו אוטומטית על התפקוד. במצבי דחק, מעגלים אלו משתנים ומזיזים את הגבינה, ובכך משפיעים על התפקוד.