המספרים המפתיעים: האם כולנו מאובחנים ב-ADHD?

טוב, אתם רואים את המצגת שלי? הצלחתי? המצגת משותפת? כן, כן, כן. יופי, מעולה. אז אני אספר רגע במילה על עצמי ועל המעבדה רק כדי להסביר את ההקשר. אז אנחנו מעבדה בבית ספר לפסיכולוגיה ובית ספר למדעי המוח בתל אביב. אנחנו מנסים לשאול את השאלה מה זה בעצם ADHD ומאיפה הוא מגיע? אני חושב שהבעיה הכי משמעותית. היא שבסופו של דבר בניגוד להפרעות רפואיות אחרות, כשמדובר בהפרעת קשב, אין לנו מנגנון מספיק ברור למה גורם להפרעת הקשב, אנחנו לא מספיק יודעים. אז אנחנו עובדים קשה על מודלים חישוביים, יש לנו רכיבי AI קטנים במעבדה שאנחנו יכולים לגרום להם להיות עם הפרעת קשב ולשנות אותם ולתקן אותם כדי לנסות להבין, נראה לי השאלות הגדולות זה מה בעצם עומד מאחורי הפרעת קשב. ויחד עם זאת, כשאני פתחתי את המעבדה, איריס מכירה את זה, אז הגעתי לישראל אחרי כמה שנים בחו"ל, והשאלה הראשונה שרציתי לשאול, זה בדיוק השאלה שאתם שאלתם עכשיו, כמה יש? כמה אנשים עם הפרעות קשב יש בישראל? על מה אנחנו מדברים? מה המספרים? ומאז אני עושה את זה כבר חמש שנים, בגלל שהשאלה הזאת היא שאלה ארוכה, לא כל כך מהר מקבלים עליה תשובה, כי ADHD זה דבר מורכב. הוא דבר מורכב כנראה בגלל כשבראש ובראשונה אנחנו עדיין, למרות שאנחנו יודעים הרבה מאוד על הפרעות קשב, אנחנו עדיין לא יודעים לזהות מנגנון אחד ברור, כמו שאולי יש בהפרעות רפואיות אחרות. אז בסופו של דבר אנחנו נסמכים על הכירות עם הסימפטומים של התופעה, וזה פתוח לפרשנות סובייקטיבית. ומכאן הנושא של הפרעות קשב ופעלתונות יתר נמצא הרבה פעמים על סדר היום בשאלה האם אנחנו מאבחנים יותר מדי, זאת שאלה מדאיגה כי אנחנו לא רוצים לתת טיפול למי שלא צריך וכמובן השאלה השנייה שהיא מדאיגה לא פחות, האם אנחנו מאבחנים פחות מדי, למשל בבנות הרבה פעמים עולה השאלה הזאת, האם יכול להיות שאנחנו מפספסים את הבנות יותר מאשר את הבנים כי הטענה היא שהן פחות היפראקטיביות. במבוגרים, אתם חושבים שיש במבוגרים תת-אבחון? אולי אנחנו לא מאבחנים מספיק את המבוגרים? אנחנו מדברים על מקרים שבהם אנחנו יכולים לעזור למישהו בכך שנאבחן אותו נכון. אז אבחון יתר היא בעיה לא קטנה, סליחה, אבחון חסר, היא בעיה לא קטנה, אולי אפילו יותר מהותית במידה מסוימת מאבחון יתר. אני רוצה רגע להראות לכם איפה המחקר שלי עצר. ב-2019. המספרים שאתם רואים כאן הם מספרים ממחקר של כללית שבדק את כל מבוטחי כללית בשנת 2019 בגילאי 6 עד 18, כלומר גילאי א' עד י"ב. 2019 בואכה קוביד ועוד לפני שידענו מה עוד מחכה לנו בשנים שאחרי, אם היינו מספרים על 2019 מה מחכה ב-6-7 שנים שאחרי, אני מניח שהיא לא הייתה מאמינה לנו שכל זה מחכה. ואז אלה היו המספרים. אז אנחנו רואים פה בצד שמאל מעין גרף עולה כזה, בואו נראה אם אני יכול לפתוח כאן. מעין גרף עולה כזה, מה שאנחנו רואים פה על ציר ה-X זה את הגילאים, כיתה א', ב', ג', ד', עד... י"א י"ב ואת אחוזי ה-IDHD, האחוזים האלה עולים ולא יורדים מאחר והפרעת קשב, לפחות בתיק, נוטה לא לרדת, היא נשארת ולכן בדרך כלל מה שרואים, זה נכון גם לעולם, שהמספרים רק הולכים ועולים, הם לא יורדים. אנחנו מגיעים בואכה 20%, זה לא כל בן אדם שני, זה כל בן אדם חמישי. בכיתה י"ב מסתובב עם הבחנה של הפרעת קשב, זה הרבה מאוד, זה מספר מאוד גבוה ולכן רצינו להיות בטוחים במספר הזה ועשינו מחקר נוסף עצמאי שסקר בצורה מסודרת מכל שכבות האוכלוסייה בישראל מבחינה גיאוגרפית וקיבלנו בדיוק את אותו מספר, לא רק שזה כתוב בתיק, אנשים שמספרים שלילד שלהם נערה או לנער יש הפרעת קשב, מדובר בכל בן אדם חמישי. צריך להגיד שהמספרים האלה עולים בעולם, אבל זה גבוה. בעולם אנחנו בואכה 10% במקרים הגבוהים, 12%, 15% זה כבר נחשב גבוה, זאת הפרעה שבמקור שלה אמורה להיות סביב 3, 4, 5%. למה המספר הזה גבוה? זאת שאלה טובה ש... ננסה להעלות את השאלות בסוף, זה לא בהכרח אומר שיש אבחון יתר, יש עוד סיבות שיכולות להיות לזה שהמספר גבוה, הכללית היא 50% מהאוכלוסייה, אז רפלי אפשר לעשות את המספרים, אם אנחנו רוצים בערך, בערך, אל תתפסו אותי במילה, ב-2019 זה היה סביב המספר של גילאי בית ספר, ומתוכם בערך 300,000. 15% בממוצע, בערך 300 אלף עם הבחנה של הפרעת קשב. עכשיו השאלה הבאה שרציתי לענות עליה היא בעצם מה קרה אחרי השביעי באוקטובר והאם הדבר הזה שקרה לנו, שכולנו עדיין רק בהתחלה של לנסות להבין אותו, השפיע בצורה מסוימת על האבחונים. במחקר אחר, כשבדקנו אנשים עם הפרעות קשב, איך השפיע עליהם אירועי השביעי באוקטובר, חודשיים אחרי, בנובמבר 2023, קיבלנו תוצאה מאוד מפתיעה, והיא שאנשים מבוגרים עם הפרעות קשב, דווקא נטו לספר לנו שהם מרגישים שהם קצת יותר על זה, שהם קצת יותר חדים מבחינה קשבית, הם אפילו חלקם קצת התביישו לספר את העובדה הזאת, אבל... האמת היא שזה יוצא אחד לאחד מהתיאוריה ומהספר, כי כשהמצב קצת יותר מעורר מבחינה רגשית, אז אנחנו יודעים שאנשים עם הפרעות קשב נוטים לתפקד קצת יותר טוב. אז אולי אחרי השביעי באוקטובר יש פחות אבחנות, מצד שני, בכל זאת הערעור הפנימי שקרה לכולנו נוטה, מישהו שהיה לו קושי מלכתחילה, יכול להיות שהקושי הזה התגבר ונעשה יותר משמעותי אחרי אירועי השביעי באוקטובר. לילדים היה מאוד קשה לעכל את מה שהם ראו שקורה בעולם המבוגרים. לא תמיד היה קל להסביר להם מה קורה ולתקשר להם מה קורה. ויכול להיות שילד שגם ככה היה עם קושי, מצא את עצמו יותר בקלות מקבל הבחנות. אז מה קרה להבחנות? אז רק נזכיר. אני יודע שרוב האנשים שמחוברים זוכרים את תהליך האבחון, אבל בכל זאת בואו נזכיר אותו רגע בקצרה, כי האבחנה הזאת חייבת לכלול סימנים שמופיעים עד גיל 12. אני בפרקטיקה שלי כפסיכולוג קליני עובד רק עם מבוגרים עם הפרעות קשב. החלטתי להקדיש את הקליניקה שלי לזה, למבוגרים עם הפרעות קשב, וגם במבוגרים הסימפטומים צריכים להופיע עד גיל 12. זאת הפרעה שהמקור שלה כבר יוצא לידי ביטוי בגיל מוקדם. יש שלושה סוגים של פרזנטציות עם סך הכל 18 סימפטומים, תשעה לכל תחום. כשהדגש הוא על זה שאבחנת קשב טובה צריכה להכיל פגיעה במספר תחומים לאורך מספר סביבות, זה לא מספיק שנעביר את הילד מבית ספר אחד לבית ספר שני, אם יש הפרעת קשב היא תישאר, אולי יהיה קל יותר לנהל אותה בבית ספר השני. אבל היא לא תשתנה רק בגלל שעברנו סביבה. אז קריטריונים של פעלתנות יתר בילדים הם שהם תמיד בתנועה, שיש קושי משמעותי, לא קטן, להישאר ישובים. יכול להיות שלכולם קשה להישאר ישובים, אבל גם כשאחרים מצליחים לילדים יהיה מאוד קשה. דיבור יתר, קושי משמעותי להמתין לתורם, צורך לקבל את מה שרוצים. כשבמבוגרים זה קצת משתנה. הפעלתנות יתר במבוגרים נראית טיפה אחרת, יש יותר תחושה של אי שקט, לפעמים חוויה של החלטות פחות שקולות, קושי לדחות סיפוקים, קושי לחכות, ובכל זאת רואים לפעמים במבוגרים קצת תזוזתיות יתר. מבחינת קשיי הקשב הם יחסית דומים בילדים ומבוגרים, קושי להתמיד במשימות משעממות, קושי משמעותי, לא משהו מינורי, מוסכות מאוד גבוהה, פיזור, בלבול, שכחנות. קושי בהתארגנות וניהול זמן, אז זה הדבר שאנחנו מדברים עליו כשהם יכולים לבוא ביחד שני הקשיים האלה, נכון? חוסר קשב, היפרקטיביות ואימפולסיביות. לפני שאני אראה לכם את המספרים, אני רוצה לספר לכם ש-ADHD הוא לא רק על ADHD. כשאנחנו מסתכלים על המבוגרים הצעירים, הסטודנטים שלנו, על מדדים של דיכאון, ביחס לסטודנטים בלי הפרעת קשב, הם בערך פי שתיים וחצי יותר גבוהים בממוצע מאלה שאין להם הפרעת קשב. ככה זה גם בתסמיני חרדה וגם בתסמיני טקסים שנקראים טקסים טורדניים או כפייתיים. הדברים האלה יותר שכיחים בהפרעת קשב ולכן באמת אחד הדאגות זה שאנחנו לא מאבחנים מספיק טוב ולפעמים טועים וכותבים הפרעת קשב במקום שהיא לא הדבר המרכזי, כי כל הדברים האלה, דיכאון, חרדה וטקסים חוזרים, כוללים קשיים של קשב, נכון? בואו נפריד בין קשיי קשב לבין הפרעת קשב, זה לא אותו דבר. כמו שכאב ראש הוא לא בהכרח הפרעה שקוראים לה מיגרנות. ובכל המקרים האלה אנחנו מדברים על השפעה מהותית על החיים. מה קורה עם ההבחנה של הפרעת קשב לאחרי אירועי השביעי באוקטובר וכדי לתת לכם בול פארק למספרים אני רוצה להשוות את זה למספרים של הפרעה פוסט טראומטית גם פה כשאנחנו מדברים על הפרעה פוסט טראומטית אנחנו לא מדברים על מישהו שעבר אירוע טראומטי בפרט וגם ההגדרה שכולנו פוסט טראומטיים אוקיי כולנו בהחלט עברנו קשיים משמעותיים אני לא אני בעצמי חווה אותם, אבל הפרעה פוסט-טראומטית היא דבר מאוד מאוד מובחן שכולל תופעה שקוראים לה פלשבקים, שהיא חוויה חודרנית של האירוע שוב ושוב, והפרעה כמו הפרעת קשב גם הפרעה פוסט-טראומטית צריכה להיות מאובחנת בצורה מסודרת ולקבל את הטיפול שנכון לה. אבל רציתי לשים את זה כאן כדי לקבל איזשהו בול פארק ולהראות לכם פחות או יותר איך המספרים נראים. אז המספרים שאני הולך להראות לכם הם של 50% מאוכלוסיית ישראל, גילאי 3 עד 50, מינואר 2002 עד יוני 2025. אנחנו מדברים כרגע על בערך כמה מיליונים של תיקים שאנחנו סוקרים. אז מה שאתם רואים פה על ציר ה-X זה את הזמן, ומה שאתם רואים פה על ציר ה-Y זה את אחוז ההבחנות החדשות כל חצי שנה. בפוסט טראומה, בסדר? אחוז ההבחנות החדשות, לא כמה יש בכל שנה, אלא כמה מתווספים לפול. אז אפשר לראות שבסך הכל לא כל כך אבחנו, באזור שנת 2005-2007 לא כל כך אבחנו, עם עלייה קבועה בהבחנות פוסט טראומה, העלייה הזאת היא עלייה שאנחנו רואים באופן כללי בדברים שקשורים להבחנות מנטליות, הבחנות של בריאות הנפש, שבכל זאת ה- ADHD, שייך אליהם במידה מסוימת, אנחנו רואים את זה בכל העולם והסיבה העיקרית שמייחסים בכנסים בעולם לעליות האלה זה עלייה במודעות, שיש עלייה במודעות ולכן מאבחנים יותר, זה לא שלא היה מקרים קודם אלא שאנחנו יותר מודעים אליהם ואפשר לראות שיש כאן קפיצה מאוד דרמטית באירועים של השביעי באוקטובר, העלייה הזאת היא מאוד מאוד מאוד גבוהה ויוצאת דופן ביחס לזה שהאירועים של השביעי באוקטובר היו יוצאי דופן, אז העלייה הזאת היא לא מפתיעה, נכון? זאת אומרת, זה מה שהיינו מצפים לראות. עד כמה זה ירד, אני עוד לא יודע להגיד כי אין לי את הנתונים אחרי זה. אם אנחנו מסתכלים לפי מגדר על ההבחנות של פוסט טראומה, אנחנו יכולים לראות שיש יותר בנים מאשר בנות, זה גם משהו שצריך לתת עליו את הדעת, קשה לדעת לגמרי למה הדבר הזה מופיע בגלל שבאופן כללי בספרות, כמו ש-ADHD נוטה יותר להופיע בבנים, פוסט טראונון נוטה בסופו של דבר בהינתן אותם אירועים להופיע קצת יותר בבנות, אבל מצד שני בתרבות שלנו הרבה פעמים גברים חשופים יותר לאירועים טראומטיים מעצם העובדה שהם נמצאים יותר בפרונט. כמובן, כמובן שלא רק בנים נמצאים מקדימה, אבל קצת יותר במילואים אנחנו נמצא חיילים מחיילות שנמצאים בקו הראשון, ולכן אני מניח שזאת הסיבה שאנחנו רואים פה עלייה בגברים ביחס לנשים. עכשיו בואו נלך, אה, והדבר האחרון שכן אני רוצה להגיד אותו בקצרה, הוא שהעלייה המשמעותית היא בקרב מבוגרים. לא בקרב בני נוער, ילדים או ממש ילדים צעירים. העלייה המאוד משמעותית הם במבוגרים, ושוב זה משהו שאנחנו נוטים לראות אותו הרבה כשאנחנו נמצאים באזור של מלחמה, כי בעוד שהילדים אכן חשופים, כמובן, הם חשופים בכל זאת בדרך כלל, בתקווה, לא תמיד, בתקווה, בצורה יותר משנית, ביחס למספרים גבוהים של מבוגרים שעושים אלוהים. וחשופים יותר בצורה ישירה. אז איך זה נראה עבור הפרעות הקשב? אז בואו אני אראה לכם רגע גרף שלא מראה את ההבחנות החדשות, הוא מראה את האחוז הכללי של אנשים עם הפרעות קשב בכל חצי שנה וכל שנה. אז אתם יכולים לראות שהגרף הזה רק עולה. הגרף הזה רק עולה כי כמו שאמרתי, הפרעת קשב היא הפרעה שנוטה לא לרדת, היא נוטה להישאר ולכן באופן טבעי ברגע שהתחילו לאבחן יותר המספרים לא ירדו אלא רק התווספו. שוב, כמו שאמרתי, המספרים האלה הם בסך הכל א', גבוהים ומעלים שאלה למה הם גבוהים וב', דומים לזה שיש עלייה כללית בעולם אם כי אצלנו העלייה היא יותר משמעותית. אבל מה קרה בדיוק אחרי השביעי באוקטובר קצת קשה לראות מהגרף הזה, אז אנחנו נעבור לגרף שמראה את קצב ההבחנות החדשות כמו שהיה לנו קודם ב-PTSD, אז אולי זה הגרף הכי משמעותי פה. אנחנו יכולים לראות שלאורך השנים יש עלייה משמעותית בהבחנות חדשות של הפרעות קשב, בסך הכל בגילאים האלה. כשמסיבה שאני לא יודע, אולי לכם יש רעיון למה, אני אשמח לשמוע, אני מחפש השערות, הדבר הזה התמתן, אחת הסיבות שיכול להיות שזה התמתן עד 2019 במידה מסוימת, היא שכשקצת עולים יותר מדי למספרים, לפעמים יש נטייה להתאזן מעצמם ולרדת, אז אפשר לראות שהמספר הזה הלך וירד, כשב-7 באוקטובר יש ירידה סביב החצי שנה, הזאת, החצי שנה השנייה של 2023, יש ירידה משמעותית במספר האבחונים. הירידה הזאת היא בעיקר תוצאה מנהלתית של העובדה שאנשים לא עסקו באבחנות קשב ב-7 באוקטובר, כי הייתה מלחמה, אנשים נשארו בבתים ואפשר לראות מיד את הפיצוי. בסך הכל הפיצוי שנעשה בחצי שנה הראשונה של 2024 מאוד הולם את הקו הכללי שאנחנו היינו מצפים. זאת אומרת, יש לנו פה פלקטואציות, זה עלה בצורה משמעותית עד 2010, קצת התמתן והתחיל לרדת, ירד משמעותית מנהלתית בגלל אירועי השביעי באוקטובר וחזר פחות או יותר לגרף מואסן. הציפייה שלי זה שהגרף הזה עכשיו לא יעלה ולא ירד, אלא יישאר אותו דבר לאורך השנים הקרובות. כשאנחנו מסתכלים אנחנו רואים שבסך הכל הפרעות קשב מאובחנות בעיקר אצל הילדים ואצל הילדים אנחנו יכולים לראות את אותה ירידה בשביעי באוקטובר עם חזרה למה שנקרא business as usual אחרי, זה קיים גם בבני נוער. אם שאלתם את עצמכם אם מאבחנים בגילאים מוקדמים לפני גילאי 6 אז כן קצת. ויש עלייה מסוימת בדבר הזה. ועוד גרף שהוא חשוב, שיש עלייה איטית ועקבית בהבחנות של מבוגרים. זה חשוב בעיניי, כי לתחושתי אוכלוסיית המבוגרים היא כמעט אוכלוסייה, עם הפרעות קשב היא כמעט אוכלוסייה מוזנחת. ואני יודע שיש אנשים מבוגרים עם הפרעות קשב שההבחנה והטיפול המתאים בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, בטיפול תרופתי, כן עשו שינוי מאוד משמעותי לטובה. אולי אפילו חלק מהם נמצאים פה בזום. עכשיו, איריס תחזיקי חזק, כי אולי לזה לא ציפית, הגרף שמראה את ההבדל בין בנים לבין בנות. אז אתם יכולים לראות שבתחילת הדרך הפער בין בנים לבנות הוא כמעט פי שתיים לטובת הבנים, שזה מה שהיינו מצפים. בהינתן המספרים בעולם, אבל הגרף הזה הולך ונסגר. אני לא יודע מה להגיד לכם לגבי הסגירה הזאת, היא מאוד יוצאת דופן. אני לא מכיר עוד מקום בעולם שהסגירה הזאת קרתה, עד כדי כך שכרגע נראה שיש יותר הבחנות בבנות מאשר בבנים. על פניו הייתי יכול להגיד שזה מעודד, כי זה נראה שאין הבחנות חסר בבנות, נכון? תמיד זאת הייתה הדאגה שלנו, שאנחנו לא מאבחנים מספיק את הבנות, שאנחנו מפספסים אותן. הסטריאוטיפ של הבת הלא קשובה, סליחה, שהיא גם לא היפראקטיבית, היא לא מפריעה ולכן אנחנו לא יודעים שיש לה קשיי קשב, זה לא תומך בזה. זה נראה שאולי אחד מהיתרונות של הבחנות מרובות בישראל היא שאנחנו כנראה לא מפספסים את הבנות. ואני אשמח לשמוע מה אתם חושבים אחר כך, סליחה אם אני טיפה מדלג. לטובת הזמן. עוד ממצא שהוא די עקבי בנתונים האלה זה שהמעמד הגבוה, המעמד היותר מבוסס מבחינה סוציו-אקונומית מאבחן יותר ביחס למעמד היותר נמוך, אם כי אני הייתי נותן מילת אזהרה על הגרף הזה כי זה כן ממצא שכן יכול להתחלף. כל הדברים שהראתי לכם עד עכשיו השתחזרו לנו שיטות מדידה שונות אבל הגרף הזה כן תלוי באיך אתה מודד את המעמד הסוציו-אקונומי. יש טענות שהמעמד הגבוה יכול להרשות לעצמו יותר בקלות לאבחן, מצד שני היום אבחנות יכולות להיות זמינות בקופה אז לא בהכרח, אבל ככה זה נראה כשמסתכלים על הנתונים בכללית אז אפשר לחשוב על הדבר הזה ביחד. כשאנחנו עושים אבחון זה חשוב שהאבחון יהיה תקין ויסודי, שתהיה היסטוריה התפתחותית, לימודית, תעסוקתית, משפחתית ורפואית. אוי אוי אוי אם לא לקחו את כל הדברים האלה. צריך לשלול בעיות אחרות שיכולות להוביל לתסמינים. אי אפשר לאבחן מיגרנה על סמך כאבי ראש. כמובן שאם אין כאבי ראש אין מיגרנה, כמו שאם אין קשיי קשב והיפראקטיביות, אין הפרעת קשב. אבל קשיי קשב והיפראקטיביות מופיעים על הרבה מאוד רקעים. למשל, ילדים צעירים שנמצאים בחרדה ומגיבים לאירוע טראומטי, יגיבו בחוסר קשב ובאיפראקטיביות, הם מגיבים אחרת ממבוגרים. זיהוי של קריטריונים ברעיון אישי, וחשוב מאוד שיהיה רעיון עם אחר משמעותי, ששתי הרעיונות יראו הופעה של תסמינים שהיא עיקשת, עם סימני מצוקה, עם קושי תפקודי במספר סביבות. הוא לא קצת ADHD, היא לא טיפה לא קשובה, אנחנו מדברים על קושי שהוא מהותי ועיקש. במבוגרים מאוד מאוד מאוד מאוד חשוב, לצערי כנראה לא עושים את זה מספיק, לקחת היסטוריה מאדם שהכיר את תקופת הילדות, כי לנו המבוגרים, כולנו, גם לי קשה לזכור את הדברים בצורה יותר אובייקטיבית, אנחנו זוכרים את מה שאנחנו זוכרים מהתקופה שהיינו ילדים, אז כשאני מאבחן מבוגרים אני תמיד מתקשר לאחר משמעותי זה בדרך כלל אמא או אבא, בהנחה שהם בין החיים אז אפשר לדבר איתם, אם לא אז מישהו אחר שהכיר את הילד שהיום הוא מבוגר. סליחה שוב אני קצת מדלג לטובת הזמן, אז כמו שאמרתי יש הבחנות שמאוד קרובות, לצערי יש גם הבחנות קרובות שלא כל כך מכירים אותן. ODD היא אבחנה שמדברת על סרבנות ומרדנות, אבל יש עוד אבחנות, DMDD מדברת על חוסר ויסות רגשי, קצת כמו שדיברו בהרצאה לפניי, ו-IED מדברת על התקפי זעם כדבר עיקרי והן שונות מ-ADHD, ובישראל לפעמים אנחנו נוטים לא להכיר את ההבדלים, ODD מכירים, IED, DMDD. קצת פחות. ואני אגיד עוד פעם את מה שאני חושב שאומרים הרבה, וחשוב להזכיר, אבחון ממוחשב הוא לא עומד בפני עצמו כהבחנת קשב, הוא לא בודק אימפולסיביות, הוא לא בודק היפראקטיביות, אני יודע שכתוב רמת האימפולסיביות ורמת ההיפראקטיביות באבחונים ממוחשבים, אבל הם לא בודקים את זה, ומי שרוצה לדבר על זה יותר יכול לכתוב לי ונדבר על זה יותר. בדיקת הקשב היא מאוד כללית. אנשים עם PTSD לא מתפקדים טוב באבחון קשב ממוחשב, ילדים עם חרדה לא מתפקדים טוב באבחון קשב ממוחשב. אולי מה שהוא יודע לעשות האבחון הזה, זה להבחין בין אנשים שיש להם בעיות קשב לבין אנשים שאין להם בעיות קשב, זה כן הוא יודע לעשות. אם תפקודי הקשב שלך לגמרי תקינים, אז יראו את זה באבחון הממוחשב, אבל אם הם לא, לא יגידו על איזה רקע. הבעיה נמצאת. אנחנו תרגמנו במעבדה עם עוד כמה אנשים מהתחום רעיון הבחנתי ששייך למישהי בשם סוזן מלונדון, גם לילדים וגם למבוגרים, אין פה איזה משהו חדש, למעט העובדה שעשינו גרסה לבנות ונשים, גרסה לבנים וגברים, רק מבחינת ה... שימוש במונחים מילוליים. ורגע לפני שמסיימים אני אראה את הגרף הזה ואולי אני אעצור כאן. אז הגרף הזה מראה מחקרים שונים, כל נקודה היא מחקר, שניסו להפריד בין אנשים עם הפרעות קשב לאנשים בלי הפרעות קשב בגילאים שונים באמצעות הדמיה מוחית. מה שרואים בציר ה-Y פה זה כמה הם הצליחו, אחד זה קלסיפיקציה מושלמת, כלומר להסתכל על המוח ולהגיד אם יש או אין. הפרעת קשב ואנחנו רואים שמחקרים גדולים מצליחים בצורה פנטסטית. יש לנו את האפשרות להסתכל במוח ולהגיד אם יש או אין הפרעת קשב. הבעיה היא שאנחנו עדיין לא מבינים לגמרי איך המודלים האלה עושים את זה ולכן אין לזה עוד משמעות קלינית של ממש, אבל זה רק כדי להזכיר לנו שבסופו של דבר אין באמת הפרדה. ברמת הטבע של האדם בין המוח לבין הנפש, אולי בחוויה יש, אבל המוח מקודד ושומר את התחושות ואת הרגשות ואת הקשב. אז זהו, אז סיכום זה שיש עלייה די דרמטית באחוז האבחנות קשב בישראל לאורך השנים, בערך אנחנו מדברים על 15% בקרב גילאי בית ספר. העלייה הזאת צריך לראות אותה לצד עלייה עולמית שיש, זה לא רק אנחנו, אבל כן בקצב יותר מהיר מהעולם, ובסופו של דבר כרגע אין שינוי יוצא דופן בקצב של ההבחנות לאחרי השביעי באוקטובר. זה המייל שלי, אתם מוזמנים תמיד לכתוב, ואני תמיד אהיה שמח להתכתב איתכם ולענות, ותודה רבה על ההזדמנות להציג. וואו, תודה

רבה לך פרופסור ניצן שחר. אני לא יודע לגבי הנתונים האלה, מה עושים איתם. אני רוצה להגיד לך שזה קודם כל מחמם לי את הלב, ותודה ניצן, כי אתה יודע כמה חשוב לי האבחון של בנות, נשים, ואנחנו מקדישים חודש בשנה, ויש מספר רופאות שמשקיעות משמעותית כדי לדייק את הנושא הזה, ולהרצות בנושא הזה, ולחקור את זה, ולתת את המשמעות הזאת. חיממת לי את הלב, כי אני חושבת שלאורך שנים הייתה פה, מה שנקרא, הייתה פה אבחנה חסרה, ואני שמחה שאנחנו מסתדרים. לגבי אבחון יתר, או העלייה באבחונים, אז אם אתה אומר שזה בגלל מודעות, אז אני אומרת שאפו שאפו לנו, כי אנחנו באמת מביאים את הנושא של הפרעת קשב לקדמת הבמה, ואנשים מודעים יותר. מה שמטריד אותי זה לדעת שבאמת מי שמאבחן או מי שמטפל זה משהו שאני חוזרת עליו מהבוקר היום יהיה באמת עם ידע מקצועי, אמין, מדויק, לראות באמת את האבחנה של הפרעת קשב ולעשות את ההפרדה בין האבחנות הנוספות יש פה שאלה מהקהל

ואתה אומר אפילו היום שאפשר גם לאבחן לאבחן את זה בסקירה מוחית, זאת אומרת היום ממש רואים את זה באיזושהי תופעה ביולוגית נקרא לזה בתוך המוח, אפשר לראות את הדבר הזה, עוד אי אפשר להבין את המשמעות שלו או את השליחים, את ההשלכות הטיפוליות, אבל יש לזה נראות, זאת אומרת זה לא באמת הפרעה רק התנהגותית או... לא, לא, זה מחזק את הנושא של... זה מחזק את ההפרעה הנוירולוגית

נוירו-התפתחותית. נכון. יש פה שאלה שעלתה, מה שיעור האבחון במבוגרים לעומת שאר העולם, האם בדקתם את זה? עוד לא, הדאטה סט הזה הוא יחסית טרי, אבל על פניו אני כבר יכול להגיד שהוא יותר גבוה ביחס לעולם, אנחנו גבוהים בכל רמות הגילאים, אני לא יודע להגיד, לא רוצה להגיד מספר פר סה, הגרפים הראו שיש שם אחוז גבוה ושיש שם עלייה, בעולם הם סובלים, יש תשובה למה? זה בגלל באמת הגברת המודעות או עודף אבחונים? אני לא יודע, ההימור שלי שהתשובה היא גם וגם.

ההימור שלי זה שכל אחד שמאבחן את הילד שלו פתאום מגלה על עצמו עוד דברים שהוא לא ידע והולך לאבחון גם ואני דוגמא. והסבא והסבתא אחר כך. שידעתי כל הזמן שיש לי את זה, אבל לא אובחנתי בגיל צעיר, כי לא היה את האבחונים האלה כשאני הייתי. כי המבוגרים זה יותר ברור. וכשהילד שלי אובחן, אז כמובן שאני מיד הלכתי לאבחון, ועוד אבחון צץ. אבל הוא לא צץ, הוא תמיד... זה היה שם, רק... אנחנו הרבה יותר ערים לזה, גם בזוג שלי הלך, גם הוא נבדק, גם הוא כמובן אובחן, והופ, יש לנו שני הורים על ילד, שפתאום שניהם מאובחנים, אז יש שני מבוגרים על ילד אחד שאובחנו עכשיו. זה מעניין, יש לנו גם הרבה סבים וסבתות עכשיו. נכון, אז זה נורא חשוב מה שאתה אומר, וקודם כל אנחנו מדברים הרבה פעמים על משפחות ADHD, בגלל שזה מצב כל כך גנטי, אז זה גם סביר שההורים ימצאו את הדבר הזה. אז בעצם השאלה היא, האם אנחנו אומרים יותר מדי כן? כי כשאנחנו אומרים יותר כן לשאלות עם אבחנות קשב, אז אנחנו גם פוגעים יותר באנשים שבאמת צריך להבחין. אז אני חושב שכדי, מה שאני אומר כששואלים אותי לאנשים, כשאתם מבוגרים והולכים להפרעת קשב, תשאלו את עצמכם שתי שאלות. אחד, האם ההבחנה נעשתה בעיקר, בעיקר, בעיקר, אם לא רק, על ידי אבחון ממוחשב? אם כן, תבדקו

second opinion. רגע, אני רוצה לתקן סמנטיקה מאוד חשובה, זה לא אבחון ממוחשב, זה בדיקת קשב ממוחשבת. נכון, אבל לפעמים, מירי, זה כן הופך להיות אבחון ממוחשב. שזאת הבעיה, זה לא כלי אבחוני, זה כלי שאמור לתמוך באבחון, זה אומר שכשרופא או פסיכולוג אומר אני לא יודע, אני לא יודע להגיד בדיוק, אני צריך עוד כלי, אז הוא שולח למבדק קשב ממוחשב, זה שנעשה בזמן האחרון או בשנים האחרונות מין תחושה של מכונים שעושים את הבדיקת קשב ממוחשב ואומרים אתה מובחן, לא לא לא, זה לא זה. מה שהוא אמר, של ללכת ל-second opinion. בדיוק, זה לא שהבדיקה עצמה, הבדיקה צריכה להסביר. רגע, רגע, תן לו לסיים את המשפט. אה, סליחה. תסיים. כן, כן, לא, סליחה, אני ממש מסכים איתך, כן. כן. למשהו שאמרת באמצע ל-2015, יש לזה אולי השפעה של השינוי, המעבר ל-DSM-5? לא שמעתי עד הסוף ל-DSM-5, את שואלת אם זה מה שעשה את ההבדל? לא, אני כן. אמרת שב-2015. אמרו לעשות את ההבדל הפוך, כי DSM 5 הקלה על הקריטריונים, לא הקשה עליהם. לא יודע. אז אם כבר, אתה צריך לראות יותר, לא פחות. הקריטריון של פעת התזמינים בילדות עלה עד גיל 12. אז אנשים היו צריכים למצוא את עצמם בבוקר מתעוררים עם הפרעת קשב כשלא היה להם לפי ה-DSM הקודם. אז אם כבר, זה היה צריך לצאת אחרת. אז נמשיך לחשוב ביחד. נמשיך לחשוב. תודה רבה רבה. יש לי תעלומות מעניינות מאוד. ותודה רבה לך על כל הנתונים האלה ועל כל הדברים המסקרנים והמעניינים. סליחה חבר'ה, אני ממשיך לעקוב אחריכם. תודה רבה לך, זה היה שחר, היה מרתק ומעניין, ואנחנו מיד מיד מיד.