הדרך המפתיעה להצליח באקדמיה עם קשב ופוסט-טראומה

במיוחד כשאנחנו מדברים על חזרה ללמידה, שוב, בתקופות שפתאום אין למידה, יש למידה, עוברים לזום, חוזרים לזה. איך מצליחים לנהל את הדבר הזה בתקופה בלתי אפשרית? מצפים מהם לחזור, ואני זוכר, אני מכיר כמה חבר'ה שהם סטודנטים, תוך כדי הלחימה ותוך כדי הטילים ביקשו מהם כבר לחזור ללימודים ולעשות את כל העבודות וכו', שהם לא ישנו בלילה, הם היו במקלטים כל הזמן, אבל מצפים מהם להמשיך ללמוד, להמשיך לעשות, להמשיך להיות בזומים, להמשיך לעשות כל הדברים האלה. ותודה שבאתם והצטרפתם אלינו, ואיזה כיף שאתם פה. אז באמת, אני חושבת שאם יש מקום שרואה את האנשים עם ה-ADHD ואת הסטודנטים עם ה-ADHD ונותן מענה, למרות שאני חייבת לומר שגם באקדמיה, וחברותיי יעידו בעצמן, בשנים האחרונות יש באמת באמת עשייה רצינית. במרכזי התמיכה שנמצאים בכל האקדמיות ברחבי הארץ, אבל אין ספק שתוכנית כזאת ייעודית וייחודית היא מאוד משמעותית, ובואו תציגו לנו את התוכנית היפה שלכם. אז קודם כל שלום וממש ממש מרגש להיות פה, אנחנו ממש שמחות להיות פה ולדבר על התוכנית החשובה הזאת. אני אציג את עצמי, אני סיוון נפתלי ואני מנהלת תוכנית קשב באקדמיה, עם הפרעת קשב לתואר הראשון, לצידי יושבת מיכאלי. היי, אני מיכל, אני מרכזת בתוכנית ומומחית לאסטודנטית למידה.

אז באמת עד לפני שלוש שנים אנחנו היינו כאן והצגנו את תוכנית קשב באקדמיה ודיברנו על סטודנטים עם הפרעת קשב ותחלואה נלווית ולצערי בשלוש שנים האחרונות ובכל האירועים שעברו על המדינה השטח לימד אותנו שאנחנו מלוות סטודנטים גם עם הפרעת קשב וגם עם פוסט-טראומה, ובעצם זה מה שבאנו לדבר עליו היום, של איך חוזרים ללימודים. רק תראו לי איפה אני רואה את המצגת שלנו. אוקיי, אז אנחנו יודעים שאפשר להבהיר שהפרעת קשב כשלעצמה בזירה הלימודית היא כשלעצמה, אבל באמת שמוסיפים את הפרעת הקשב עם הפוסט-טראומה, זה מאבק על עצם היכולת לשהות במרחב הלימודי. אפשר להעביר? אוקיי, אז אני קצת אדבר על הסטודנטים שלנו ומה קורה איתם. הגוף באמת מגיע לשיעור, הם ממלאים את חובת הנוכחות, אבל הרבה פעמים ממה שהם מספרים לנו, הראש נשאר שם. אני אתן לכם דוגמה לסטודנט שלי שחזר לפני מספר שבועות מלבנון. הוא היה בשיעור חוקתי, ודיברו שם על איזה פסק דין שעורר אצלו איזשהו טריגר, הוא חווה התקף חרדה, והוא ישר הגיע אליי לחדר. ואז מה שעשינו ביחד זה קודם כול לשבת ביחד, לעשות תרגילים של נשימות, של קרקוע, של הרגעה, ורק כשהגוף יכל להיות רגוע, יכולנו לדבר על מה מטרגר אותו בשיעור, מה עלה שם, ויכולתי להגיד לו קודם כל שהוא לא איבד את זה. המון סטודנטים חושבים שהם פשוט חוזרים ואיכשהו איבדו את הקרקע. הוא לא איבד את זה, הגוף שלו פשוט נמצא במצב שהוא שומר עליו בחיים. אז זה ככה הרבה ממה שמספרים לנו הסטודנטים, אני יכולה להגיד שגם הרבה מהם אומרים שקשה להם ממש לפרוק את התיק של המילואים. הם אומרים שבעצם לפרוק את התיק של המילואים יוצר אצלם איזשהו דיסוננס בין זה שאם אני פורק האירוע כאילו נגמר, אבל אני עדיין חי את זה, אני ממש חווה את זה וזה מה שקורה לו גם בתוך הכיתה. אפשר להבהיר? אז מה שקורה זה שהם בעצם חוזרים כשיש מצד אחד מציאות הישרדותית שאותה הם חווים. חוויה ממש קיומית, מול מציאות אקדמית שהם יושבים בכיתה. הסוויץ' הזה שהם צריכים לעשות, המעבר הזה, הוא מאוד מאוד קשה. הם גם רוצים להשלים המון חומר לימודי שהיה חסר להם, והם גם צריכים לעשות את המעבר הזה, שהוא לא פשוט. אז עבור סטודנטים עם הפרעת קשב, זה דברים שהם אובייקטיביים, מה שקוראים הקושי במעברים, הקושי להשלים חומר. אז זה כשלעצמו קשה. כשמתווספת לזה הפרעת הפוסט-טראומה, אז זה באמת לפעמים נראה בלתי אפשרי. החוויה של הסטודנט שיושב בכיתה היא מצד אחד של עוררות יתר, של דריכות, של זיהוי סכנות בסביבה, והוא חווה את כל מה שצריך כאן ועכשיו. לעומת זאת, החוויה האקדמית דורשת הרבה פעמים התעסקות בתיאורטי, בדברים מופשטים, דורש איזושהי נינוחות ללמידה, צריך לדבר או לחשוב על דברים ארוכי טווח כמו מבחנים, סוף סמסטר, זה שני דברים שהם נמצאים בפער עבור הסטודנט שחזר הרגע מהחזית ונמצא עכשיו ורוצה בעצם ללמוד. סטודנט אחד ממש תיאר לי את זה בצורה ממש יפה, שאמרתי שאני חייבת להביא את הדוגמה הזאת, הוא אמר שזה כמו ניסיון להוריד אפליקציה מאוד מאוד כבדה עם סוללה של חמישה אחוז. אז איך בעצם אפשר לעשות את זה? אז מה שבקשב באקדמיה, ככה הבנו מהר מאוד, שבגלל הפער הזה אנחנו צריכים לשנות את שיטת העבודה שלנו, אולי לחשוב על איך אנחנו עובדים עם סטודנטים שעד היום היו רק עם הפרעת קשב ועכשיו התווספה לזה הפוסט טראומה, גם מבחינת התוכנית וגם ברמה מערכתית אקדמית. אז בעצם אפשר להעביר, אנחנו עושים איזשהו מודל התערבות עם שלושה רבדים שמשלימים אחד את השני, זה אחד אחורה, סליחה, חסר אחד אבל אני אגיד את זה, עם שלושה רבדים שמשלימים אחד את השני, יש לנו את הרובד הרגשי, יש לנו את הרובד התפקודי ויש לנו את הרובד של התיווך המערכתי. התפיסה שלנו היא קודם כל תפיסה שהלימודים זה לא רק יעד, זה עוגד של נורמליות ושיקום. המטרה לספק להם תשתית יציבה, כי התשתית הפנימית שלהם עדיין לא יציבה מספיק, אז אנחנו נספק תשתית יציבה מבחינה חיצונית. אפשר להבין. לפני שנדבר על הפן הרגשי, על הרובד הרגשי, אני יודעת שנוירולוגים ופסיכולוגים היו כאן היום ומומחים דיברו על הפן הנוירולוגי ואיך נראה המוח עם הפוסט-טראומה, אנחנו רוצות להתמקד היום במה קורה בשטח, מה התפקיד שלנו כשהסטודנט פוגש את המרצה בכיתה, כשהוא פוגש את טופס המבחן בתקופת מבחנים, כשהוא פוגש את המזכירות האקדמית. ועכשיו נגיע לשלושה רבדים שדיברתי עליהם, שהם רבדים משלימים עבור הסטודנט שיוצרים לו רשת ביטחון, כמו שאמרתי, הרובד הרגשי, התפקודי והמערכתי. ומבחינת הרובד הרגשי, קודם כל חשוב לי להגיד, בקשב באקדמיה אנחנו מלוות סטודנטים, אנחנו לא מטפלות בהם. רוב הסטודנטים שהם עם ההבחנה של פוסט-טראומה והפרעת קשב, באמת מטופלים, קהילה על ידי מטפלים רגשיים או על ידי, יש לנו מוסד לטיפול רגשי בתוך המכללה של הקריה האקדמית אונו, אנחנו מלוות אותם בנוסף. הניגוד הוא שבאמת בטיפול רגשי נמצאים בתוך קליניקה, במפגש שבועי של פעם בשבוע, בקליניקה שהיא מאוד סטרילית ומבודדת, רק המפגש הזה עצמו, ואנחנו מלוות את הסטודנטים ממש ביום-יום, בתוך האירועים שקורים להם. המטרה שלנו זה לתווך, לסנגר, לעזור להם לווסת ממש בזמן אמת בתוך האירועים האלה. המסר העיקרי שלנו זה, אתם לא לבד, אנחנו כאן בשבילכם לאורך כל הדרך, אנחנו ביחד איתכם יד ביד, זו נוכחות מחייבת. אני יכולה לספר לכם באמת... על סטודנט שהגיע לחדר באמצע התקף חרדה וידע מה הכתובת שלו. הוא ידע לדפוק לי על הדלת, הוא ידע שיש מקום בטוח, פנים מוכרות, מישהו שיקשיב לו, הוא יכול לפתוח את הדלת ולדבר, הוא יכול לבכות, הוא יכול לא לדבר ורק לשהות שם ביחד אחד עם השני, וזה ממש דבר שמאוד מאוד חשוב להם, ההתקדמות הזאת הלאה מאפשר להם להתקדם ולצעוד בתוך האירועים שקורים להם. ומעבר למניעה וכיבוי שרפות, אז אנחנו, כן מאוד חשוב לנו לצפות ולתכנן מראש, במעין מניעה אקטיבית. אנחנו לוקחות את הסמסטר, אנחנו ממפות לאורך הסמסטר את כל האירועים שקיימים, בין אם זה אירועים לאומיים, של ימי זיכרון, בין אם זה אירועים אישיים שהם יכולים להיות מהווים הצפה כמו תקופת מבחנים או סטרס אחר שיש בחיים. ואז אנחנו שואלות ביחד עם הסטודנט ועובדות איתו, האם זה נכון לך לגשת למועד א' או אולי למועד ב', האם עובדות איתו על סדר עדיפויות, על מה חשוב עכשיו לשים את הדגש, על מה אפשר לוותר. אז אנחנו ממש ממפות, בונות תוכנית מגירה במטרה למנוע את הטריגרים הבאים. יכולה לספר על סטודנט שלי שהגיע אליי לפני כמה שבועות והיה במשרד וממש בכה ואמר איך אני לא מצליח להתרכז, אני כל השבועיים האחרונים לא מצליח להתרכז, לא מצליח לפתוח מחברת, לא מצליח להקשיב למרצה, כשלפני שבועיים כן הצלחתי, חזרתי מהחזית אבל כן הצלחתי. ישבנו ביחד ובאמת מיפינו את העניין שעומד יום הזיכרון מתקרב ובא, מאוד קשה לו עם האירוע ועם, זה סטודנט שהמון חברים שלו נהרגו בשביעי, לאוקטובר והוא צריך להגיע להמון אזכרות, אז באמת ישבנו וחשבנו, היה לו מבחן יום אחרי יום הזיכרון, חשבנו האם נכון לגשת למבחן הזה, האם נכון לעשות באותו זמן מועד ב', האם נכון להגיע בשבוע הזה שיש לו את האזכרות, האם יש משהו אחר שהוא יכול לעשות שירומם אותו, ובאמת הסטודנט הזה בחר כמובן לא להגיע למבחן הזה, וחשבנו ביחד ועודדתי אותו והראתי לו שהוא לא לבד. כשהוא יחזור בכוחות מחודשים, החונך יישב לו, ישלים את החומר ואנחנו כאן גם בשבילו. אז מעבר לרובד הרגשי, אנחנו נעבור לרובד התפקודי.

אז נגיד ככה, בעצם בתוכנית קשב האקדמיה, מה שאנחנו עושים זה אנחנו מלווים סטודנטים עם הפרעות קשב בשגרה, שהנוגש המרכזי כמובן שאנחנו מכירים מעולם הפרעות הקשב הוא כל הנושא ה... תפקודי, לימודי, ביורוקרטי, האתגרים המוכרים של הפרעות קשב. אבל חשוב להגיד שההבדל בין מי שיש לה הפרעת קשב בלבד למי שמתווסף לזה גם פוסט טראומה הוא כן הבדל מאוד משמעותי. בדרך כלל מה שאנחנו עושים, אני מלמדת אותם אסטרטגיה, אני אשלח אותם להתנסות לבד, לחזור עם מסקנות ומפה נמשיך תהליך. אצל סטודנט עם הפרעת קשב שיש לו גם פוסט טראומה, לפעמים הלבד הזה הוא מאוד מאיים, הוא גורם של קיפאון ואפילו של חרדה והמטרה שלנו היא לא לשלוח אותו לעשות את זה לבד ולחזור אלינו עם מסקנות אלא כן לנסות כמה שיותר, לפחות אפילו בהתחלה, לעשות את זה ביחד. אז למשל, אני ישבתי עם סטודנט, ראינו ביחד הקלטה של כל השיעור שלו וביחד הרגלנו את כל הלמידה פעילה שכולנו מכירים בהפרעות הקשב, בזמן השיעור, סיכום בנקודות, עבודה עם מצגת, אבל כאן כן היה חשוב שיהיה מישהו שיעשה את זה ביחד איתו. מה שבדרך כלל אנחנו כן מעודדים לעצמאות. הדבר החשוב כאן זה שזה לא רק הביחד, זה גם המרחב של המשרד. הרבה פעמים מי שמכיר את האסטרטגיות למידה יודע כמה זה יכול להיות משמעותי לא לנסות ללמוד מהבית כי זה לפעמים מאוד קשה, אלא ללמוד בספרייה, בחדר שקט, בבית קפה, במקום שהוא לא הבית. במקרה הזה ההימנעות שאנחנו מכירים בקשב, שמתבססת על זה פוסט טראומה, היא מתעצמת עוד יותר. והמרחב של המשרד הוא מרחב, כל מרחב שאפשר לספק באקדמיה עבור הסטודנטים הוא מאוד משמעותי. גם אם יש מישהו שיכול אפילו רק להיות נוכח בתוך החדר הזה, זה עוד יותר מעצים. למשל, יש לפעמים מקרים שאני יושבת במשרד, עושה את העבודה המשרדית שלי, ולידי יש סטודנט פותר תרגילים בסטטיסטיקה. אנחנו אפילו לא מדברים. אבל שנינו יודעים שאם הוא הולך הביתה, גם אם הוא ייקח כדור, הוא יהיה הכי בדואינג, אבל הוא יעשה כביסה, ויסדר את הבית, וינקה פתאום, כי זה ממש... שחשוב עכשיו, הכל חוץ מלפתוח את המחברת. אז אצלי במשרד זה פשוט מקום מוגן, ניטרלי, עם פנים מוכרות, שעוזר מאוד להניע משהו שהוא מאוד אתגר. והדגש השני המרכזי שאנחנו עושים בתוכנית שלנו הוא האתגר המוכר לכל הפרעות הקשב, וזה הבירוקרטיה. אבל בזמן שהבירוקרטיה היא מהאתגר עבור כל אנשי הקשב. מי שמתמודד עם השילוב המאתגר עוד יותר הזה, הבירוקרטיה הופכת להיות אפילו לפעמים משימה בלתי אפשרית. אז בעיקרון אנחנו מאוד מאמינים במתן אסטרטגיות וכלים כדי שבסוף לעודד עצמאות. אנחנו לא נעשה בשביל הסטודנטים מה שהם אמורים ויכולים לעשות בעצמם. במקרה הזה, כן אנחנו רואים היכולת להתמודד עם הבירוקרטיה היא הרבה יותר קשה. ניקח נכנסות לקייס מניג'ר ואנחנו כן נעשה את זה בשבילם. אנחנו נשלח את השלושים עשר ונזמין את ההתאמות ונקבע את המועד ב. נכון, זה לא לימודי וזה נקודתי, אבל באותו הרגע זה הכרחי. הרבה פעמים אני רואה עד כמה בירוקרטיה אותם סטודנטים צריכים להתמודד. זה לשלוח את הטפסים למכללה ולמנהל ולבדוק מתי שוב יש להם צו, אתגר מרכזי שהופך להיות אתגר עוד יותר גדול. ולכן גם העשייה עבור היא הכרחית בשלב הזה. והרובד השלישי שלנו הוא בעצם הרובד של התיווך. הוא רובד מאוד מורכב וזה מה שאנחנו רואות באמת בגלל שאנחנו עם הסטודנטים בתוך המכללה, ביום יום, במקום שבו הם מתנגשים עם המציאות, שבסופו של דבר המציאות המשיכה, בשגרה לא מאוד נוחה לכולנו, אבל נכנסנו לסוג של שגרה והמציאות של כולנו כן המשיכה, זאת אומרת שאצלם שגרה זה הדבר האחרון שהם מרגישים. ניתן מקרה שהוא מקרה מאוד מורכב, אבל הוא בהחלט לא יחיד. היה לנו סטודנט שממש כמה ימים אחרי שהוא חזר מתוך לבנון הוא ניגש למבחן ולפני המבחן הוא פשוט התפרץ על המשגיחה כי באותו רגע הוא אמר משהו, היא אמרה משהו שלא היה מבחינתו במקום הוא התחיל עוד יותר זה אסלים וזה הוביל בסופו של דבר לזה שהוא ממש איים על המשגיחה שנאלצה להזמין ביטחון והוציאו אותו מהמשרד מהמבחן. כמובן המבחן הופסק והוא זומן לשיחה בדקנאט וגם עלתה החשש לוועדת משמעת. בהחלט מבחינת המערכת ועל הדוח זה התקף זעם, אירוע משמעתי חמור וממש בריונות. אנחנו שמכירים אותו וידענו שהוא מתמודד עם פוסט טראומה, הבנו שזה פשוט תוצר של כל התמודדות היומיומית שלו ביחד עם הסטרס של המבחן היה מספיק מלה אחת לא במקום כדי לגרום לזה להתפוצץ. כאן אנחנו מאמינות שנכנס התפקיד שלנו כאנשים מלווים, כאנשי מערכת ולא רק להסתכל על צד אחד, אלא היכולת שלנו, הייחודית שלנו היא בעצם להסתכל על שני הצדדים ולהבין כמה הסיטואציה הזאת מורכבת עבור שני הצדדים, גם בצד של הסטודנט וגם בצד של המערכת. בסופו של דבר המערכת, אקדמיה, זה לא ואת רק עם סטודנט אחד או עשרה סטודנטים. היא ואת עם אלפי סטודנטים והיא צריכה לעבוד ביעילות ובסטנדרטים של אקדמיה. ומבחינת האקדמיה לצעוק על מרצה זה לא לגיטימי. להאיים על משליחה זה אירוע של עבירת משמעת חמורה שהמערכת לא לדעת ולא בהכרח תמיד צריכה לדעת להכיל. אבל המקרה כאן הוא הרבה יותר מורכב. אנחנו כן מאמינים שבסופו של דבר אנחנו מחויבים להגן על אותם חיילים שנפגעו בנפשם בזמן שהם הגנו עלינו. אז פוסט טראומה זה לא תירוץ, זה לא מצדיק כל התנהגות שהיא, וכאן גם באמת נכנס התפקיד שלנו, של כן לתווך, כן להתמודד. בסופו של דבר, אחרי שגם דיברנו עם הסטודנט, ארגנו את הסטודנט וביחד איתו הבנו גם מאיפה זה נבע, ודיברנו איתו ואפילו זה הגיע ממנו על הלקיחת אחריות שלו ועל הרצון שלו והצורך שלו להתנצל ולבקש סליחה מול המערכת. בסופו של דבר כן הוחלט, הסטודנט כן המשיך בלימודים ולא עלה לוועדת משמעות כן כאן התנאי היה שכרגע מי שמתווך בין הסטודנט למערכת זה הכל נעשה דרכנו וזה פתרון שהרגיש שהוא באמת מאוד נכון עבור כולם אבל חשוב גם מבחינתנו מול המערכת מה שעשינו היה לנו חשוב גם להסביר למערכת כמובן לתווך ולהסביר מה זה אומר ובאמת אחרי המקרה הזה העובדת הסוציאלית שמטפלת אצלנו במכללה, עשתה גם הרצאה שהיא הסבירה הרבה יותר על הפוסט טראומה ועל כמה אנחנו עומדים לראות סטודנטים עם פוסט טראומה שמסתובבים במכללה ומה באמת אפשר לעשות ואיך אפשר להתמודד ולמי אפשר לפנות ואנחנו מבינים שבעצם, כי אנשים, אנחנו שנמצאות בתוך המכללה, אנחנו שחקניות מתוך המערכת, אז אנחנו יכולות גם להיות עם הסטודנט וגם להיות עם מערכת ובאמת לנסות להסביר לכולם מה המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. ואפשר שיקוף אחרון? אז בעצם אנחנו ככה, כתוכנית שבאמת עובדת, היא משתלטת עם הפרעות קשב ועכשיו גם רואה כמה זה הופך להיות מורכב עוד יותר ומתעצם עוד יותר עם הפוסט טראונד אז אנחנו מבינים שכאנשי מקצוע שמלווים סטודנטים, כנראה, אני מניחה שלא רק, יש לנו תפקיד משולש. וקודם כל זה הנוכחות. אם סיוון אמר קודם על עובדה שהסטודנט ידע שיש למי לפנות, באמת, כמו שנאמר קודם, היום יש ברוב המוסדות הרבה מאוד מודעות, גם לעולם הפרעות הקשב ובטח לפני הפוסט-טראומה. וחשוב שיהיה את המקום הזה לסטודנטים לדעת שיש את המקום שאפשר לפנות ובאמת הסטודנטים לרוב מכירים שיש את המטפלים בתוך המכללות ובתוך האוניברסיטאות זה מאוד חשוב להכיר ולגרום לסטודנטים לבוא. השלב השני זה כן בסופו של דבר להכווין לתפקוד אנחנו מתחילים ביחד וסרגל מאמצים אולי משתנה ואת הבירוקרטיה נעשה בשבילה ובסופו של דבר כן אנחנו רוצים בזמן הנכון להחזיר אותם לתפקוד העצמאי המלא. ובסוף זה באמת התיווך במערכת, לזכור שכאנשי טיפול, הפסיכיאטרים שדיברו לפנינו, מכירים מאוד טוב את עולם הפוסט-טראומה ואת עולם הפרעת הקשב. מי שלא מהתחום, זה לא בטוח מוכר, וצריך גם להיות בסבלנות ולדעת לתווך את זה לכל הדברים. וככה האחרון חשבנו להגיד שזה באמת... לא לוותר, הלימודים והחזרה לאקדמיה יהוו הרבה מאוד סטודנטים עוגן ומה שיכול לעזור להם לחזור לשגרה ולמציאות היומיומית שלהם ולא למהר לנשור או לגרום לעצור את התואר אלא כן להכיל ולהבין את המורכבות שאיתה מתמודדים ביום יום

וואו. אז רק עוד מילה מהלב, רציתי ככה לסיים באמת במילה מהלב. קודם כל, מילה לסטודנטים ומילה לאקדמיה, למערכות, לאנשים שמטפלים. מילה לסטודנטים, אל תישארו לבד, תפנו לבקש עזרה, זה ממש ממש חשוב. כמו שמיכל אמרה, יש מי שיעזור לכם. בכל המערכות האקדמיות היום, יש מי שיעזור, בבקשה תפנו ואל תישארו. זה לבד. פגל, מערכות אקדמיות, זו האחריות שלנו לספק מעטפת רגישה ומקצועית. זה לא תמיד קל, זה לא תמיד אפשרי בתוך מערכת לראות את כל הדברים, אבל בואו נהיה רגישים יותר, מכילים יותר, עבור אלה שבאמת עשו עבורנו. אז בואו נהיה חברה מכילה יותר, אמן, ונבין גם את הצד הזה.

תודה רבה, אני רוצה לשאול רק שאלה אחת כי זה עלה פה, איך מגיעים ומעלויות, האם זה כמו שנת לימודים אקדמית, האם כולם יכולים בעצם ליהנות מכל הטוב הזה, כמה סטודנטים אתם יכולים להכין?

אוקיי, אז תוכנית קשב באקדמיה מקבלת 160 סטודנטים בכל שנה, ובאמת התנאי סף הוא שיהיה קודם כל הפרעת קשב, זו המומחיות שלנו. אז כמובן תנאי של אבחון של הפרעת קשב על ידי נוירולוג או פסטריאטר, אנחנו מקבלים משנה ראשונה לתואר בקריאה האקדמית אונו. זאת אומרת מי שנרשם לקריאה האקדמית אונו והוא מהפרעת קשב יכול כמובן להיכנס לתוכנית. זה עלויות ממש ממש ממש מסובסדות על ידי המכללה, זו תוכנית שקמה על ידי הקריאה האקדמית מתוך כוונה לאפשר לסטודנטים עם תואר ראשון, לסטודנטים עם הפרעת קשב להגשים את עצמם. בתואר ראשון, אז זה ממש עלות מסובסדת, יותר כמו דמי רצינות, אבל כן צריך להירשם לתואר. תודה רבה, ותמשיכו לעשות טוב. תודה רבה לכם, תודה על ההזדמנות להציף את כל הנושא החשוב הזה. תודה רבה. טוב, מה אנחנו ממש בישורת האחרונה, מה שנקרא. ממש, אנחנו בפאנל. סופי והוא פאנל מרתק. פאנל המסכם שהוא באמת אחד הנושאים הכי חשובים? כן, כי אתה יודע, זה בדיוק מה שאנחנו מדברים כל הזמן, שבעצם זה לא הפרעה של בית ספר, זה לא רק הפרעה של בני נוער, חיילים, סטודנטים, זה גם בית העסוקה.