הסכנה הנסתרת: קשב וריכוז ואובדנות בצעירים

אז זהו, בדיוק, יש עבר מפואר, ואני חושבת שאחד מהדברים שבגללם כל כך היה חשוב לנו שפרופסור זלצמן יהיה איתנו, זה כי נעשה מחקר בנושא של סיכון מוגבר לאובדניות והתנהגויות מסכנות בצעירים וצעירים עם הפרעת קשב. ואנחנו פה כדי להבין מה לעשות עם זה. וואו, איזה... שמחה. אז תודה שהזמנתם אותי, ואני תמיד שמח להרצות ולשתף פעולה עם העמותה. תראו רק שהסלייד שלי מופיע על כל המסך. מופיע, מופיע.

מעולה. יש לי שני קליפים של 30 שניות. יש איזו בעיה טכנית, לא במחשב שלי, אלא במערכת, שניות ייתכן שלא תשמעו את הסאונד שלהם אז בוא נקווה לטוב ונצא לדרך ונתחיל עם הקליפ הראשון זה קליפ שעשינו לפני הרבה שנים ולמעשה פונה לשומרי הסף, הוא לא פונה לבני הנוער, הוא פונה אליכם, מטפלים, הורים, אנשים שנמצאים בקרבתו, מורים, אנשים שנמצאים בקרבתו של המטופל, של הנער, של הנערה, של מסכנה אובדנית. הוא מרומס, הוא לא מראה את האובדנות עצמה, אנחנו יודעים שאם בקליפ מראים את האובדנות עצמה זה נורא מסוכן, זה אפילו מעודד אובדנות, אבל אם הוא מרומס זה לא מסוכן. 2026, שמעתם מאייל פרוכטר את הצרות שיש לנו, אני גם אחזור קצת על הצרות שיש לנו, אי אפשר להתעלם מהן. היו לנו צרות גם קודם, אבל הן החמירו. היום 69% מהכותבים פוסטים שהולך חשש לאובדנות זה ילדים ונערות. ניידות משטרה משוגרות על ידי מוקד 105 כל פעם שיש איזה מין צרה כזאת. קראתם בעיתונות, בתקשורת, על מקרים שבהם בני נוער התאבדו. תמיד קושרים את זה לאיזה אירוע, כי אירוע של אובדנות קשה לנו לתפוס אותו, הוא מעורר הרבה אשמה בסביבה, ואומרים הוא התאבד בגלל חרם, הוא התאבד בגלל אהבה נכזבת, הוא התאבד כי ההורים שלו אין להם כסף. אני יכול להגיד לכם אחרי 30 שנה של טיפול בבני נוער שרוצים למות, זה אף פעם לא בגלל סיבה אחת ספציפית, זה תמיד שילוב של תשתית גנטית לאיזושהי הפרעה פסיכיאטרית. יחד עם אירועי חיים סטרסוגנים, שמביאים למחשבות אובדניות. אם בסביבתו של הקטין יש אמצעים לפגיעה עצמית, זה יכול להפוך להתאבדות ולמוות מתאבדות, שזה החלק הקשה. אנחנו מדברים היום על כ-700-800 אלף איש בעולם שמתאבדים כל שנה, זה יותר מכל ההרוגים במלחמות ובטרור ומרעב. בישראל מדברים על לפחות 500, אנחנו יודעים שהדיווח הוא לא נכון, הוא תמיד באיחור של שנתיים והוא גם לא נכון. כי חלק מתעודות הפטירה לא רשום שהייתה התאבדות מכל מיני סיבות. ורבע מהמתאבדים בישראל הם צעירים מתחת לגיל 24, תגידו לי יש גם חיילים בפנים, נכון, אבל חיילים זה דו ספרתי נמוך, זה לא עיקר המספר, עיקר המספר זה בני נוער ואנשים אחרי צבא. השיעור העולמי של התאבדות הוא 10.7 ל-100,000, בישראל נכון ל-2023, ושוב אין לי מספרים עד כאן, אם כי יש לי השערה מה קורה ותכף תראו, אנחנו מדברים על 6.1 ל-100,000, זאת אומרת אנחנו במקום לא רע. אם תסתכלו על אגן הים התיכון, ככל שהצבע כהה יותר יש יותר התאבדויות, דווקא סביב הים התיכון מצבנו באמת לא רע. זה כנראה קשור לקוהזיביות המשפחתית, לזה שכולנו יחד, זה שביום שישי סבתא נמצאת עם הנכדים, כולם באותו מקום, זה לא כמו אמריקה שיש את החוף המזרחי והחוף המערבי. אם מסתכלים על אמריקה לעומת זאת, בין 2006 ל-2006, תוך עשור אחד, בעיקר בסמיכות זמנים לבלק בוקס וורנינג שהוציאה FDA על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, SSRI, שזה פרוזק, ציפרלקס ודומיהם, אפשר לראות שברגע שרופאים הפסיקו לרשום את התרופות האלה, עלייה דרמטית בהתאבדויות ב-70%, זה משהו שלא ראינו אף פעם בהיסטוריה, זה מאוד משמעותי. אם מסתכלים על הממוצע בגילאי 15 עד 24, ככה משרד הבריאות מודד, אז עד 23 בצעירים, בגילאים שמעניינים אתכם, אצל בנות זה 1.8, אצל בנים זה 5.6 והממוצע אצל 3.8. הבנים ירדו דרמטית, תראו שהבנות מאוד יציבות, הבנים ירדו דרמטית, אני מזכיר שגם בתחום הקשב והריכוז, בטעות כנראה, אנחנו מוצאים הרבה יותר בנים מאשר בנות, כי הבנים הם היפראקטיביים, יש להם את ה-H ולא את ה-ADD בלי ה-H. ולכן מאבחנים אותם יותר, בסוף ההרצאה תראו איך הכל מתחבר. גם הגיל שבו התאבדויות קורות הוא מוקדם יותר, אם בעבר דיברנו רק על גיל ההתבגרות, היום אנחנו רואים התאבדויות כבר בגיל תשע, שמונה, יש לי ילדים במחלקה, אני הבטחתי להגיד מה אני עושה היום, היום אני מנהל חטיבת ילדים ונוער ומנהל מחלקת יום לילדים ונוער בבית החולים גאה, אני ניהלתי את בית החולים עשר שנים ואחרי עשור ביקשתי לחזור. ולהיות מנהל מחלקה ואני נהנה מכל רגע. אז זה בעצם בשורה לא טובה. התחלנו לראות התאבדויות אצל צעירים. אצלי במחלקה, ילדים בני 8-9 אמרו שהם רוצים למות ואפילו עשו ניסיונות התאבדות בתלייה ודברים נוראיים. כבר ב-2012, כשמתחילה המדיה החברתית, הוואטסאפ למשל, רואים עלייה פי שלוש יותר בגילאי 10-14, מ-0.5 ל-1.5 ל-100,000. הילד פה בתמונה למטה זה ילד ששיחק במשחק בוואטסאפ בומו, לשמחתי הוא לא הגיע לארץ, זה משחק שאתה משחק עם בובות מפחידניות כאלה, ואתה מקבל מהן משימות. משימה אחת זה לראות סרטי אימה עד ארבע בבוקר, וככה יש מלא משימות, ואחת המשימות זה להתאבד בשידור חי, והילד הזה עשה את זה. זה עלה, זה הופיע בוואטסאפ, וכמובן משחק בומו מיד ירד מהרשת, אבל הרשת החברתית והמדיה החברתית יש לה תפקיד חשוב. זאת עבודה שעשינו, זו עבודת הדוקטורט של יוחי סימנטוב ממשרד הבריאות, משרד החינוך סליחה, היא הייתה אחראית על מצבי חירום בשפי, ויוכי מדדה 70 בני נוער שהתאבדו במערכת החינוך בישראל, פרסמנו את זה פה באירופאים סכייטרי, והראינו בפוסט מורטם, אחרי שהם התאבדו, בדקנו את הפרופיל שלהם, ומצאנו שרובם בנים, לא מפתיע, התאבדות היא התנהגות של בנים בכל הגילאים, גם בקשישים וגם בצעירים. סוציו-אקונומי נמוך, שימו לב, ציונים נמוכים בבית ספר, לא כתוב למה, אנחנו יודעים שיש להם בעיות למידה, יש להם אקדמיק דיפיקלטיז, היועצת בבית ספר מכירה אותם, ואף אחד לא חשב על התאבדות, אבל כן, הם נעדרו מבית ספר הרבה. טרואנסי זה העדרות, כמעט כל המתאבדים, כל ה-70 מתאבדים, שבועיים לא הגיעו לבית ספר, וגם כשהם היו בבית ספר היה להם נורא קשה ללמוד. לרוב החבר'ה האלה יש הרבה אירועי חיים שליליים, בממוצע ארבעה, זה לא מעט, ארבעה אירועי חיים משמעותיים כמו גירושים, הגירה, מוות של הורה וכן הלאה, ויש להם עוד דבר אחד, ואני עובר פה לאדום האחרון, החבר'ה ידעו, מישהו בקבוצת הפירס, השווים, ידע שהם עומדים להתאבד 46%, זה דרמטי. זה דרמטי, זה אומר שילדים שמתאבדים בישראל, יש מישהו לידם שיודע שזה עומד לקרות. ואז השאלה, למה הוא לא בא לדווח? ושאלנו אותם, זה בסך הכל 30 ומשהו ילדים, שאלנו אותם. קודם כל הם כולם גמורים, מלאים באשמה, אבל הם אומרים, אני נשארתי החבר האחרון שלו, והבטחתי לא לספר לאף אחד. ואני מפחד שאם הייתי בא ומדווח, הוא היה מאבד גם אותי, והיה בסוף מבדידות מתאבד. ולמעשה יש פה כשל בהבנה של הילדים את החברים שלהם. שימו לב שהטריק הרבה פעמים הוא איזושהי בעיה אינטרפרסונלית, בין אישית, הרבה פעמים השפנה, לפעמים השפנה של מורה שמוציא אותך מהכיתה ומשפיל אותך שאתה לא יודע את החומר. תלייה זה השיטה הכי נפוצה בילדים ונוער, בדרך כלל ליד הבית, בלילה המאוחר. ואיכשהו בינואר וספטמבר, ספטמבר אני מבין, תחילת שנת לימודים, למה ינואר אף אחד לא יודע, אבל זה מתאים למה שקורה באירופה אחרי קריסמס. האמריקאים קראו את המאמר שלנו ביורופין סכייטרי, ויצאו בקמפיין שנקרא tell someone, to tell זה גם להלשים באנגלית וגם להגיד, והם מנסים ללמד בני נוער בכיתות ט' וי' שלספר שחבר שלך אובדני זה לא הלשנה. זו הצלת חיים. גם תוכנית שהיום משרד החינוך עושה בכל כיתות י' לא כולם, ב-3,500 כיתות י' מתוך 5,000, שכבר קורית היום, ובחרת בחיים, יש בעצם תוכנית שמלמדת בני נוער לאתר סימני מצוקה אצל חברים שלהם, ואם יש סכנה אובדנית לדווח למבוגר. גם בצבא. צה"ל נכנס לתוכנית שקראת הרובות הדדית כבר כמה שנים, שבה כל חייל בטירונות לומד שאם חבר שלו לוקח סמים הוא נוהג בשכרות, או הוא מדבר על התאבדות, הוא צריך לדווח למפקד, וזה לא על שנה, זה הצהרת חיים. מה עושה המדיה החברתית לכל הסיפור הזה? אז המדיה החברתית נמדדה הרבה, יצאה עבודה ממש עכשיו, עכשיו, השבוע. לא הספקתי להכניס אותה למצגת הזאת, אבל אם תרצו אני אשלח לינק למארגנים של הכנס. ג'ויינר, הקבוצה של ג'ויינר בדקה ב-2017, במחקר הגדול ביותר שנעשה על בני נוער בהיסטוריה, 500 אלף בני נוער מארצות הברית, מדגם יותר ממייצג, והם למעשה מקבלים הסכמה של הילדים לפלוש לאייפון שלהם ולנדוד כמה שעות ביום הם בתוך המדיה החברתית. ותראו מה קורה כאן, ילדים שנמצאים יותר מחמש שעות במדיה החברתית, יש להם ב-50% סימפטומים אובדניים ודיכאוניים. זה דרמטי. אם אתה שעה אחת ביום, לא נורא, שעתיים קצת יותר גרוע, כשאתה מגיע לחמש שעות ומעלה, אתה בצרות. זה היה ב-2017. היום אתם, הצופים בי, הייתם כבר יותר מחמש שעות במדיה החברתית, אם סופרים בהם את הוואטסאפ ואת הזום, אתם בטוח יותר מחמש שעות. כלומר, אנחנו חיים בתוך מסכים. אחד ההסברים של הקבוצה של ג'ויינר, זה שילדים עם... בעיות נמצאים יותר במסכים, ואתם יודעים את זה יותר טוב ממני, שילדים שלהם הפרעת קשב וריכוז מאוד אוהבים את המסך, גם של המחשב וגם של הטלפון, כי המסך מרצן ב-60 הרץ, והוא מסתדר מצוין עם המוח הלא קשוב, ויש לילדים הפרעת קשב יתרון גדול מול מסך, הם לא מצליחים להקשיב למהורה בכיתה כשהיא מדברת, אבל מול מסך הם מצליחים להתרכז לא רע, והם לכן מאוד אוהבים מסכים, ואולי אפילו... מתמכרים למסכים. אז זה פקטור חשוב שצריך לקחת בחשבון, הנושא של המדיה החברתית. חוץ מזה שילדים עם הפרעות קשב נמצאים יותר במדיה החברתית, למה בכלל שירות במדיה החברתית מעלה אובדנות? יש לזה הרבה הסברים. אחד ההסברים הם הקושי לראות בטיק טוק, באינסטגרם, את האחרים ולהשפות לעצמך. ההשוואה יוצרת דכדוך. יוצרת ביטחון עצמי לקוי. אם את נערה שלא נראית טוב בביקיני, וכל החברות מעלות תמונות בביקיני ואת לא מעלה, אז קודם כל כולם יודעים שאת לא נראית טוב כי את לא מעלה, ודבר שני, את מקנאה מאוד. אם אתה נער שלא כל כך מקובל חברתית, ועושים עכשיו מסיבת הפתעה לאחד החבר'ה, ומצלמים, מעלים את זה לטיק טוק או לאינסטגרם, את המסיבת ההפתעה ליום הולדת, ואת היום הולדת שלך אף אחד לא זכר אפילו. אתה באיזה דיסקריפל, באיזה גב, באיזה מתח בין מה שאתה מצפה למה שקורה במציאות, וזה מאוד מדכדך. אם אתה יוצא לטיול באיטליה עם המשפחה, וכל הזמן אתם רבים, מי יושב מאחורה ומי יושב, כמו משפחה נורמלית, אבל אתה רואה בפייסבוק או באינסטגרם שמישהו אחר מעלה טיול משפחתי עם אוכל ועם מגלצ'אות ועם טיול לאגם והכל כיף כיף כיף, אתה חושב שרק אצל אחרים כיף, אצלך לא. אנחנו כמבוגרים יודעים שטיול לחו"ל זה קריאה טוסיק, זה לא פשוט. מאוד קשה ולפעמים אפילו עדיף לא להיות בחופשה, מאשר להיות בחופשה עם שלושה ילדים היפראקטיביים. אבל ילד קטן לא מצליח להבין שאנשים מעלים לאינסטגרם או לטיק טוק רק את הרגעים היפים. הוא חושב שאצל כולם יש חיים נפלאים ורק אצלו לא. והנה שוב, הוא נמצא בדכדוך. עד עכשיו דיברתי על התאבדויות, על שימת... מקץ לחייך, מהם ניסיונות התאבדות, פה הבנות שולטות הרבה יותר גבוה מהבנים וזה נכון לכל העולם ולכל הגילאים, תסתכלו על מחזור החיים, אתם רואים את הבנות בברות הבנים בכחול איך לא, ואתם רואים שהכל מתרכז בין גיל 12 לגיל 22-23, זה גיל ההתבגרות למראה, זה גיל ההתבגרות מסתיים בגיל 22-23 כי המוח גומר להתפתח בגיל 22-23 ואתה יכול לראות ששם מרוכזים רוב ניסיונות ההתאבדות. ניסיון התאבדות הוא הרבה פעמים המבשר הטוב ביותר להתאבדות. ואם קטין שנמצא, או צעיר, או מבוגר צעיר, שנמצא בהשגחתך או באחריותך או לידך, עשה ניסיון אובדני, מבחינתך זה דגל אדום מאוד. ותזכרו את זה, זה מאוד דומה להתנהגות אחרת, אבל מאותו סוג, התנהגות של רצח. ברור לכולנו שאם מישהו עשה ניסיון רצח, בא עם שקיל, ניסה לדקור מישהו, הוא אדם מסוכן. כי הוא כבר חצה את הרוביקון מהמחשבה למעשה. מחשבה על רצח יש להרבה אנשים, תדעו. אם אתה שואל קהל נורמלי, ואם היינו עכשיו פנים אל פנים, תשאל כמה מכם חשבו על רצח, עשרה אנשים על מלאים את היד. מתישהו בחייך מישהו מאוד הרגיז אותך, אמרת היית הורג אותו. אבל לא היית הורג אותו, אתה רק חשבת על זה. זה ההבדל בין לחשוב על רצח לבין לעשות ניסיון רצח, הבדל עצום. גם באובדנות, שזו אותה התנהגות, כי זה בעצם רצח של עצמי, לחשוב על התאבדות, דבר מאוד שכיח. בדקנו פעם בתיכון בן צבי בקרית אונו לפני הרבה שנים, כקבוצת ביקורת לקבוצה פתולוגית, מצאנו שילדים תקינים בקרית אונו, 30% חשבו בשנה האחרונה על התאבדות. זה נורא נבהלנו, אבל אז גילינו שבספרות שזה נכון בכל העולם. מחשבה על אובדנות, רק מחשבה, היא הרבה פעמים לא מסוכנת, היא עוברת בראש וחולפת. אבל ברגע שמישהו חצה את הרוביקון ועבר ממחשבה למעשה, הוא מסוכן. ותכף נדבר על הפרעת הקשב שבה האימפולסיביות גורמת הרבה פעמים למעשה. איפה ההצהרה שלי? שניסיון אובדני הוא לא דגל מספיק טוב, כי ב-50% מהמקרים, במיוחד בבנים, אין ניסיון קודם, הניסיון הראשון הוא האחרון. בנים הם נחושים, כשהם עושים הם תולים, קופצים ויורים. הם לא עושים חתכים וכדורים, הם עושים דברים דפיניטיביים, עושים דברים לטליים שמתים מהם. ולכן בנים הרבה פעמים לא עושים ניסיון אובדני. ניסיונות אובדניים זה של בנות, בנים מתאבדים. לכן הדגל הזה של ניסיון אובדני בבנים הוא פחות דגל מוצלח. יש גם התנהגות של פגיעה עצמית שהיא לא אובדנית וחשוב לי להדגיש את זה כי דווקא זה נפוץ יותר בפרוטקייש וריכוז וזה מה שנקרא Non-Suicidal Self Injury NSSI זו בעצם התנהגות אימפולסיבית, תזכירו את המילה הזאת, היא חשובה, גם אייל דיבר עליה, אימפולסיבית של חתכים שטחיים ללא כוונה למות. זה בעצם התנהגות שבה אני חותך את עצמי או פוגע בעצמי אבל אני לא עושה את זה כדי למות. למה אני עושה את זה? קודם כל אני עושה את זה, זה בדרך כלל התנהגות של בנות, נפוצה הרבה יותר בבנות מאשר בנים, למרות שאנחנו רואים גם בנים לאחרונה. וזו התנהגות שבה למעשה אני מרגישה מתח פנימי וכאב נפשי. כאב נפשי הוא כאב קשה, הוא יותר גרוע מכאב פיזי. אנשים עם כאב נפשי אומרים הלוואי שהיה לי כאב. פיזי, הלוואי שהיה לי כאב פיזי, אני לא רוצה עוד את הכאב הנפשי. כשיש כאב נפשי, אחת הדרכים שבנות מוצאות, וזה דרך רעה, הן לומדות את זה ברשת החברתית, אבל שאם את חותכת את עצמך וגורמת לכאב מאוד חזק פיזי, את מפסיקה להרגיש את הכאב הנפשי. אז למעשה זאת לא בעיה, זה פתרון, פתרון רע מאוד, אבל זה פתרון לכאב הנפשי. וזה מה שהן עושות, הן חותכות את עצמן באזור רעמה, בדיוק איפה שהמטופלת פה מראה, אין להן כוונה למות. אתה שואל, רצית למות? היא אומרת, בשום אופן, אני באופן לא. זירו אינטנט טו דאי, זו ההגדרה של NSSI, אין כוונה למות, אפס כוונה למות. אם יש 10% כוונה למות ו-90% כוונה לחיות, זה ניסיון אובדני, זה הקונסנזוס. ההתנהגות הזאת היא לא התנהגות מסוכנת, היא התנהגות אימפולסיבית, התנהגות לא נעימה, יוצרת צלקות, מסבכת את החיים, אבל לא מתים ממנה, גם אין כוונה למות וגם היא לא מסוכנת, כי היא לא פוגעת בעורקים. אלא אם יש תאונת עבודה. אבל, וזה אבל גדול, אם יש גם דיכאון מג'ורי, היא הופכת להיות מאוד מסוכנת. אז חותכים בגלל אימפולסיביות, אבל אם יש דיכאון מג'ורי גם מתאבדים בסוף. אז תזכרו שהשילוב של NSSA היא כאילו התנהגות לא מסוכנת, אבל אם יש דיכאון, היא הופכת להיות מסוכנת. בתמונה פה יש מטופלת שלי אמיתית, שנתנה רשות להראות את התמונה, היא עשתה פה קעקוע של נקודה פסיק, שעכשיו רץ ברשת. בטיק טוק וזה בעצם הפך להיות מין סימבול של החותכות ואם הן מפסיקות לחתוך ומבריאות מהחיתוכים שלהן, הן עושות את הקעקוע הזה והן אומרות הפסקתי לחתוך אבל הן לא שמות נקודה, הן שמות נקודה פסיק הפסקתי לחתוך כרגע, אל תעשו עוד מסיבת פרידה, כרגע אני לא חותכת אבל ייתכן שבעתיד אם תרגיזו אותי אני אחתוך כל זה היה נכון, יכולתי לתת הרצאות ב-2019, הכל היה נכון גם ב-2019. אבל אז הכניסו לנו, אז 2019 הייתה השנה האחרונה הנורמלית במדינת ישראל, ויד מאוד פירט, אז אני אעשה את זה בקצרה. 2020-2022 היה לנו קורונה, ילדי מדינת ישראל, גם אלה עם הפרעת קשת, בגלל, בלי הפרעת קשת, ישבו בבית ולמדו בזום, או לא למדו בזום, קיבלו את המצלמה, המשיכו לישון. 2022-2023 חוסר יציבות פוליטית, הפגנות, הפיכה משטרית, אי שקט גדול מאוד, אנשים רוצים לעזוב את הארץ, דרמה שלמה. 2023-2026 כבר, זה כבר 2026, המלחמה הבלתי נגמרת הזאת. הילדים, אזעקות, תקופות שלמות שהם לומדים מרחוק או לא לומדים מרחוק, בהחלט מאוד משפיע. זאת אומרת, אם התחלת את 2019 כבר עם צרות ובעיות, אתה נכנס לשש שנים בלתי אפשריות. אז אייל דיבר באופן כללי, נדבר על ילדים, באופן כללי יש עלייה בפניות למרות הנפש של 40% בערך, ועלייה בצריכה של SSRI, של התרופות לדיכאון וחרדה, אבל גם בקטינים, לא רק בבגירים, ראינו 30-40% עלייה בקטינים. ראינו במאגר של כללית, לא רק שהם מקבלים מרשמים, הם גם לוקחים אותם, הם הולכים, לוקחים, זאת אומרת, הם באמת לוקחים את התרופה. אז יש פה את הקריקטורה הזאת שמראה את מדינת ישראל, העם כבריא, יותר חרדה, יותר תיכרון, כמו שיאל אמר, לא כולם מפתחים פוסט טראומה, PTSD, חלק מפתחים PTSD, פוסט טראומות, אקסטרס, סימפטומס, לא ישנים בלילה, רגזנים, עצבנים ולא מרוכזים. זאת אומרת, כשאתה בסטרס כרוני, כמו שאנחנו, ואתה בהצפה, אתה גם לא מרוכז, כולנו פחות מרוכזים. בטח ובטח אדם שנקודת הפתיחה שלו היא הפרעת קשב וריכוז מולדת גנטית. כרגע עם כל הסיפור הזה יש פחות התאבדות, תכף נראה למה, אבל יש פחות התאבדויות. גורמי הטיפול, כמו שיהיה לרע, אין מי שיטפל, כולם מוצפים, המטפלים עצמם בלחץ כורני, יש להם גם ילדים בבית שלא לומדים בבית ספר, וכולנו ב-survival mode, מנסים לשרוד, לא מטפלים בשינה הכואבת ולא עושים טיפול לרכב ומחכים שהכול ייגמר. האם יש ענייה בהתאבדויות? שואלים אותי, אני לא יודע לענות, אנחנו בעצם לא יודעים, אנחנו נדע תמיד באיחור של שנתיים, רק ב-2026, בסוף אני אדע על 2024, אין לי דרך לדעת כי אני מתבסס על תעודות פטירה שמגיעות לאבו כביר, אבל יש לי דרך למצוא בקירוב מה הסיפור וזה אבו כביר. אני יכול ללכת למכון לרפואה משפטית ולראות כמה נתיחות הגיעו עם מקרים אובדניים. תמיד תמיד תמיד, ראינו את זה לאורך עשור, מגיעים שני שליש מהמקרים לנתיחה, 70% בערך. אז אני יכול מזה להסיק כמה מתאבדים יהיו. אז תסתכלו, 2017-2019, שנה נורמלית, בחודשים, אני מדבר על חלק מהשנה, זה לא כל השנה, אז אתם יכולים לראות 293, אחר כך 2020, אותו חלק של השנה, 306, 270, 306, אתם רואים שמתחילה המלחמה, יש ירידה. השנה הכי קשה, עם חטופים, עם הרוגים בעזה, עם טילים, על 244, יותר נמוך אפילו מהשנים הנורמליות שלפני הקורונה. ועכשיו זה עלה, אבל זה עלה לבייסליין, זה עלה בעצם ל-2093, כמו שהיה לפני הקורונה. אז יש תחושה של עלייה, ויש באמת עלייה, אבל זה פשוט חזרה לבייסליין, כי הייתה ירידה, כי מלחמות מורידות שיעור התאבדויות, אנחנו יודעים שבזמן מלחמה אנשים מתאבדים פחות, זה נכון בישראל, נכון בכל העולם, גם מלחמות העולם, והסיבה היא כנראה שכשיש איום חיצוני, האיום הפנימי הולך לישון. כשיש סכנה משותפת כולנו יחד, הביחדנס מגן. כשיש מלחמה או קורונה אנחנו נשארים בבית והמשפחה איתנו, אנחנו יותר מוחזקים ויותר שומרים עליהם. מה הם גורמי הסיכון להתעמוד באופן כללי? יש לכם פה רשימה ענקית, אני לא אעבור על כולה, מי שיוצא את המצגת גם יוכל לקבל אותה. זכר זה גורם הסיכון הכי גדול, כפי חמש בנים מתאבדים את הרבנות. וגם גילאי-גילאי התבגרות או גילאים הצעירים, וניסיון אובדני קודם דיברנו, אבל גם פסיכופתולוגיה. פסיכופתולוגיה כמו דיכאון ואוטיזם ידועים, בדיכאון יש 15% התאבדויות, ואוטיזם יש פי שלוש יותר מאשר בילדים לא אוטיסטים. אנחנו יודעים שגם בדידות וזמינות של כלי ירייה מעלות מאוד את הסיכון. אבל שימו לב את מה סימנתי לכם באטומים צהוב, תוקפנות ואימפולסיביות. מבנה אישיותי של Impulsive-Aggressive נמצא גנטית וביולוגית גורם סיכון משמעותי ביותר להתאבדות. גם לניסיונות התאבדות, גם ל-NSSI וגם להתאבדות ממש. אם אתה אינפולסיבי ורגזן, אתה מסוכן יותר. ומפה הקשר אל הפרעת הקשב הוא קצר. הזכרתי את הכאב הנפשי, כאב נפשי יש לכולם. ילדים ומבוגרים שסובלים מהפרעת קשב בעיקר לא מובחנת ולא מטופלת סובלים מכאב נפשי עמוק. הם מודרים, הם חושבים שהם מטומטמים של הכיתה, אתה יושב בכיתה, אתה לא מצליח לעקוב אחרי המורה, כל מטוס בשמיים מפריע לך, כל ילד שמדבר מוציא אותך מריכוז, הרגליים קופצות ואתה מת לצאת החוצה, אתה לא מצליח להקשיב. ואז המורה שואלת, ומה המסקנה מהתרגיל שעשיתי על הלוח? כולם מצביעים. חוץ מהילד עם הפרעת הקשב, שאין לו מושג על מה היא מדברת. הוא לא יצליח להקשיב לה, הוא לא יצליח להחזיק את הקשב שלו. ואז הוא מרגיש שכולם יודעים ורק הוא לא. והמסקנה היא פשוטה, אני המטומטם של הכיתה. אם אני המטומטם של הכיתה, אז אני לא רוצה לבוא לכיתה, ואני מתחיל להימנע. אני עושה הימנעות, אני באמת מפסיד חומר. ואז יש מין לופ כזה, וילד עם הפרעת קשב לא מטופלת, יכול לפתח קהל נפשי מאוד עמוק ולרצות למות. שימו לב שגם בגרף של ג'ון מאן שהופיע בג'אמה, העיתון של רופאים אמיתיים, לא של פסיכיאטרים, כשמסתכלים מה גורם להתאבדות, זה סטרס קול לייף איבנט יחד עם הפרעה פסיכיאטרית, 90% הפרעה פסיכיאטרית אגב, כולל גם הפרעת קשב ריכוז, גם ליקויות למידה. מביא למחשבות אובדניות. מה גורם להתאבד? אימפולסיביות הוא שם במקום ראשון. תכונה מאוד שכיחה בהפרעות קשב וריכוז. ופה אני מגיע למאמר שהוזכר קודם בפאנל, שזה המאמר שג'ירי זמנו, אני, אבי ויצמן, סם דיאנו, יוני סבר, אלן אפטר ודוד בנדור ופאבל גולובצ'יק, עשינו יחד, סליחה גוטניק, ואתם יכולים לראות פה את הכותרת, שוב מי שירצה את המאמר אני יכול לשלוח אותו, מצאנו קשר בין הפרעת קשב וריכוז לניסיונות אובדנים אצל מתבגרים. מה שעשינו, הלכנו לחדר מיון ובדקנו כמה אנשים שהגיעו עם אובדנות לחדר מיון, סבלו מהפרעת קשב וריכוז, עשינו להם טוב, עשינו להם שאלונים. 65 אחוז, 65 אחוז מהנערים שהגיעו אחרי ניסיון אובדני לחדר מיון בגהה, סבלו מהפרעת קשב וריכוז. רק חמישה מתוכם אובחנו כפרעת קשב וריכוז בקהילה לפני שהגיעו אלינו, ורק שלושה מהם קיבלו ריטלין ודומך. דרמה. כלומר, המאמר הזה, למעשה הראשון בספרות ואחר כך אפילו עוד, שמראה את הקשר ההדוק בין ניסיונות אובדני בגיל ההתבגרות לבין חוסר ניסות, הפרעת קשב וריכוז, וגם מדגימים עד כמה אלה שלא מאובחנים ולא מטופלים הם בסיכון יותר גבוה. אני לא כל כך אוהב לדבר על הפרעת קשב וריכוז, כי אני חושב שהשם גרוע. זה שם שהופך את ההפרעה כאילו הבעיה האמיתית היא רק בבית ספר. והקהל הקדוש ששומע אותי מכיר היטב את ההפרעה או כי הוא סובל ממנה או כי הוא מטפל בה ואתם יודעים שזה הרבה מעבר לבעיה להקשיב לנורא. הפרעת קשב וריכוז היום נתפסת בעולם הגדול כהפרעת ויסות. הבעיה היא לווסת. כמו שיש לי פה בחדר וסת של המזגן, זה נקרא תרמוסטט והוא בעצם בודק שאני... ‫שחם פה המזגן מקרר ‫וכשקר פה המזגן מחמם. ‫גם במוח יש לנו אזורים ‫שחרים על ויסות, ‫ושם יש בעיה התפתחותית. ‫הילד גנטית ירש את התכונה הזאת, ‫או בגלל כל מיני בעיות מילדותיות, ‫היום חושבים שאפילו הבעיות בלידה, ‫כמו מיקוניום ואספיקציה וכל זה, ‫לא גורמים להפרעת קשב וריכוז, ‫כי כשהוא היה ברחם עוד לפני שהוא נולד ‫הוא כבר זז יותר. ‫יש מחקרים שמראים שהוא זז עוד ברחם. זאת אומרת זה בכלל לא קשור לתהליך הלידה, אבל היום חושבים שהבעיות המיילדותיות שיש לילדים האלה הם בגלל הפרעת הקשב והריכוז. כמו שהוא בכיתה צריך להחזיק משהו ביד וכל הזמן עושה צרות ולא יושב במקום, גם בתעלת הלידה הוא עושה צרות, הוא משחק עם חבל הטבור, הוא שם אותו, הוא דוחף רגל במקום ראש, עושה צרות ואז יש סיבוכים. זאת אומרת הסיבוכים המיילדותיים הם סמן ולא גורם. אבל הפרעת הוויסות היא העניין. אז יש הפרעה בוויסות קשב, להיות ממוקד בנושא אחד ולא להיות מוסך. לעומת זאת, כשאני עובר את הכביש, אני צריך להיות דווקא עם קשב פתוח, לראות כל אופנוע וכל קורקינט שעובר. היכולת לעבור מזה לזה מוגבלת ואיטית. יש בעיה בוויסות סנסורי, חושי, ילדים שרגישים מאוד לרעש, כל רעש הכי קטן מסיח את דעתם. ויסות מוטורי לגוי. להכניס חוט במחט ולתת אגרוף זה לא אותה עוצמת כוח והם לא יודעים לווסת ואז הם בטעות נותנים מכה פה ופליק שם. ויסות ערנות ושינה, ילדים שלא מצליחים להירדם, קשים להתעורר והכי חשוב בתחום שלנו שהוא פחות בעולם הנוירולוגי זה הוויסות של הרגשות. ילדים עם הפרעת קשב וריכוז so called הם ילדים עם הפרעה באמושיונל רגיוליישן וזה הקשר כנראה להתנהגות האובדנית. הנה עבודה גדולה מאוד שעשינו בצבא, הובילה אותה לאה שלף, סגן אלוף, היום היא פרופסור, הייתה פסיכולוגית הראשית של חיל האוויר, אייל ווכטר שהרגע שמעתם אותו, אייל חסידים ואנוכי, לקחנו קבוצת חיילים שפגעו בעצמם ובדקנו האם יש להם בעיה בוויסות, האם בעיית הוויסות זה הסיפור והאם יש להם כאב נפשי. ומה שמצאנו לא יפתיע אתכם אם הקשבתם לי, הקו הרצוף זה בעיה בוויסות רגשי, ויסות רגשי נמוך, Low Affect Regulation, המקווקו זה High Affect Regulation, מבוסטים. בציר הזה, הציר האופקי, אתם רואים את ה-Low מנדלפן, מדדנו את זה עם שאלון, כאב נפשי נמוך, ובצד ימין כאב נפשי גבוה. כשיש לחייל או חיילת כאב נפשי וגם בעיה בוויסות, הם אובדניים, יש Swiss radiation גבוה. אם יש להם כאב נפשי גבוה אבל אין להם מהוויסות, הם מכילים את זה והם מכילים את עצמם והם לא פוגעים בעצמם. הדבר הזה הוא דרמטי והוא שינה את ההתנהגות של הצבא בהתייחסות לוויסות רגשי ואנחנו יודעים היום שזה חלק מאוד מאוד חשוב במניעת אובדנות. איך מטפלים באובדנות? יש פה את כל הרשימה, אני לא אעבור על כולה. מי שרוצה יכול לקרוא את המאמר שלנו בלאנצט, לאנצט זה כעת חלבי 2016. סיסטמטי קרבי של עשר שנים, זה הפך להיות התורה של ה-WHO, של ארגון העבדות העולמי. כך מטפלים ברמה לאומית באובדנות. אני מסכם לכם את המאמר במסקנות. צריך להרחיק אמצעים, שלא יהיה כדורים בבית, שלא יהיה אקדח בבית, אם יש אקדח הוא צריך להיות בכספת, אם אתה גר בקומה גבוהה עושים סורגים, אקונומיקה מנסוכנת, להרחיק אמצעים, לשים מחסומים על גשרים ולשים זכוכית בבתי חולים, כי אנשים לא יקפצו. טיפול אגרסיבי תרופתי ופסיכולוגי בדיכאון, חשוב ביותר. אם אנשים דיכאוניים לא מטופלים, הם מתאבדים. הטיפול הוא גם פסיכולוגי וגם תרופתי וגם בספורט. עבודה שיצאה שבוע. ורצף טיפולי, גמרת לטפל מישהו אתה מפנה אותו למיון, תבדוק שהוא הגיע. בדקת מישהו במיון, אתה מחזיר אותו לקהילה, תבדוק שהוא הגיע למטפל שלו. הנפילה בין הכיסאות מסוכנת לילדים האלה. ותוכנית מניעה מקיפה בתי ספר, כבר דיברתי. אני מוסיף פה לצורך ההרצאה הזאת של קווים ומחשבות, גם טיפול התנהגותי ותרופתי להפרעת הקשב. כי אם ראינו שאימפולסיביות היא גורם סיכון משמעותי, שאפקט רגיוליישן נמוך יכול להביא בנוכחות כאב נפשי להתאבדות, אנחנו חייבים לווסת את החלק הזה של המיסות ואין הרבה אפשרויות חוץ מטיפול התנהגותי וטיפול תרופתי לקשב וריכוז מכל הסטימולנטים למיניהם ולכל הסוגים. אני אוסיף משהו שלא הוכחנו מדעית אבל אחרי 30 שנה של טיפול בילדים שרוצים למות זה הקשר האישי. חשוב מאוד לכל ילד לא משנה איזה הפרעה יש לו שיהיה לו אדם אחד שיכול לדבר איתו ולספר לו אדם אחד שהוא סומך עליו, אדם אחד שהוא משמעותי בשבילו, זה כל כמה כלב והחתול שלו, שבשבילם הוא רוצה לחיות. שימו לב שנושא הכדורי אקמול, לא מדברים עליו מספיק, אבל ילדים מתאבדים עם אקמול, 15 כדורי אקמול הורגים ילד ו-30 כדורים הורגים מבוגר, ולכן צריכים להרחיק מילדים כדורי אקמול, ילדים יכולים לקנות את זה over the counter, ובזכות חקיקה שהלכנו אחרי בריטניה, ששמה... הורידו את כמות הכדורים ל-over the counter ל-15 כדורים, הורידו ב-22% התאבדויות של קטינים, אז שלא יהיה בבית כדורים ותרופות. אז האם לשאול את הילד עם הפרעת הקשר, האם יש לו מחשבות על אובדנות? כן לשאול. השאלה לא מסוכנת, היא לא מכניסה רעיונות לראש. כמו שאמרתי לכם שאנשים חושבים על רצח, אתם לא תלכו לרצוח מישהו בגלל זה, אותו דבר. עצם השאלה אינה מסוכנת, חשוב לשאול, מטופלים שלכם, ילדים שלכם, הורים שלכם וחברים שלכם. האם יש להם מחשבות אובדניות, במיוחד כשהם נראים מדוכדכים יותר מהרגיל. ולסיום, איך נראים חייו של ילד בן 15 ב-2026? חוסר רצף בשגרה, איום קיומי, כולם סביבו מותשים, אין מורים, אין שוטרים, אין מטפלים, מה מתבגר רוצה? הוא רוצה יציבות, ביטחון, מישהו שיחזיק בשבילו את החמלה ואת התקווה, והוא באמצע... תהליך ההתפתחות שלו, ורוצים ממנו להתבגר מהר מדי ולראות כל יום לוויות בחדשות בטלוויזיה. יש תקווה, גם אייל סיים בתקווה, גם אני אסיים בתקווה. יש לנו דור נהדר, דור ערכי, עם חמלה לחלש, שהולכים ומפגינים ואכפתי ומתנדבים והם מפתיעים כל הזמן, הם הרבה יותר מוצלחים מאיתנו, הרבה יותר אכפתי מאיתנו. בסוף זה העתיד שלהם, ואני שמח להגיד שיש עם מי לעבוד. ואסור לנו להתיישב פעם, אני אסיים בקליפ של 30 שניות על חשיבות הקשר האישי.

She was 28 year old, Sarah Wilson. Sarah left a note before leaving her house, because she had decided to take her own life. I'm very pleased to tell you, she didn't go through with it, because someone took the time to stop and talk to her. That was all it to... to... to... Sarah, who was... I know this because I am Sarah. I'm sharing my story today to spread an important message. That a little small talk can be all it takes to help start someone on a journey to recovery. So if you think someone might need help, trust your instincts. Stop and...

תודה רבה. תודה, תודה, תודה, תודה. פרופסור גיל זצמן, מרתק, מעניין, מפחיד. מעורר השראה וגם עם נקודות אור כמו שנתת בסוף כן זה באמת דור מצוין אנחנו כל דור תמיד מלין על הדור שאחריו שהוא מן הפח אל הפחת נכון אנחנו תמיד אומרים שהם דור יותר גרוע מאיתנו בסוף מגלים שהפוך להפך גותה הפוך גותה