האמת הנסתרת: טראומה והפרעת קשב במשבר הישראלי

כן, אני אשתף רק את המצגת, אנחנו נדבר היום, אתם רואים אותה עכשיו? אתם רואים את המצגת? עוד לא. כן, עוד לא. תכף זה יעלה. בכל מקרה... לא רואים, אה? מאוד מוזר. אוקיי, אני רציתי לדבר קצת היום על הסיפור של פוסט-טראומה בישראל, גם איך זה נראה, גם ממה אנחנו מתמודדים, וגם, או, יופי, עכשיו זה עובד, גם ממה אנחנו מתמודדים, וגם מה המשמעות של זה לאנשים עם הפרעות. ובכלל על הפרעות קשב במציאות של משבר מתמשך. אמרת קודם מאוד נכון, איריס, שאנחנו מדברים על משהו שנמשך כבר הרבה מאוד זמן ושבעצם כבר מהקורונה אפשר לספור, אבל הטראומה הגדולה של מדינת ישראל, כולנו עברנו 7 באוקטובר והלחימה המתמשכת מאז, מספרים שאנחנו באמת לא מכירים מההיסטוריה של מדינת ישראל, כבר למעלה מאלפיים הרוגים, כולל 53 ילדים מתחת לגיל 18 ומעל 900 חיילים. אנחנו מדברים על הרבה מאוד ילדים שאיבדו הורים, אנחנו מדברים אפילו על 23 ילדים שאיבדו את שני ההורים שלהם. אנחנו מדברים על הרבה מאוד אבל, שכול, יגון. ובעיקר התמודדות עם הרבה מאוד פגיעות. אנחנו יודעים שאנשים עם פציעות פיזיות סובלים משיעור גבוה יותר גם של פגיעה נפשית, ואנחנו מדברים פה כבר על 30,000 מבוגרים ועל בערך 20,000 ילדים שנפצעו פיזית או נפשית, והמספרים האלה כל הזמן רק עולים. ואם אנחנו מסתכלים ממש על ההבחנה הפוסט-טראומטית, אז היה הבדל מאוד גדול בשישה שבועות לפני הלחימה ושישה שבועות אחרי התחלת הלחימה בשבעה באוקטובר, החרדה עלתה מאוד, הדיכאון עלה מאוד וכמובן גם ה-PTSD עלה ואלה שלושת ההפרעות הכי שכיחות שעולות בעקבות אירועים טראומטיים. בסך הכל אנחנו מדברים על זה שיש מעל 100 אלף מטופלים חדשים עם PTSD מאז השבעה באוקטובר נכון ליוני 25, אני יכול להגיד שזה כל הזמן עולה. לצורך העניין, הביטוח הלאומי שהיה עד למלחמה, כאילו, הביטוח הלאומי נוגע בזה בגלל שהוא אחראי על הביטוח של נפגעי פעולות האיבה. עד ללחימה היו לו 7,000 נפגעי פעולות איבה, מכל השנים, מכל הפיגועים, מכל האירועים. ומאז השבעה באוקטובר עד היום אנחנו מדברים כבר על למעלה מ-137,000. כלומר, אנחנו צמחנו בערך ב-130,000, וזה מספרים באמת שאי אפשר אפילו להבין אותם. עכשיו, אנחנו מדברים על מונחים, המונחים האלה לפעמים מבלבלים. טראומה זה טראומה, כולנו עוברים טראומה. ובעקבות טראומה אנחנו יכולים לחוות מצוקה רגשית, אנחנו יכולים לחוות אי שקט, באמת אחד מתוך חמישה יחווה משהו מזה. אבל בין טראומה לבין תחלואה יש מרחק גדול, רוב האנשים יחוו טראומה ולא יפתחו מזה PTSD או דיכאון או חרדה או כל הפרעה אחרת. מי שיותר מועד, ועל זה אנחנו נדבר קצת עוד מעט, זה בין היתר אנשים שעברו טראומות קודמות. אנשים שעברו טראומה מאוד משמעותית, למשל הנובה, אוקיי, אירוע שנהרגו בו המון אנשים מסביבך ונפגעו המון אנשים מסביבך, אנשים שחווים אירוע טראומטי שהוא man-made, כלומר אדם גורם לו ולא אסון טבע, ואסונות טבע יש הרבה פחות פוסט טראומה, וקבוצה לא... קטנה של האנשים שיפתחו PTSD הם אנשים עם הפרעת קשב. אוקיי, אנחנו נסביר עוד מעט גם למה. בסך הכל אנחנו יכולים לראות שבשנה של 2025 היה לנו שלושה וחצי מיליון מפגשי מטופל ומטפל במגזר הציבורי, שזאת עלייה אדירה לעומת 2022, אבל האם הטיפול הוא טיפול שמדייק את הצורך? האם הטיפול יודע לענות לצרכים האלה? אם הוא מספיק, התשובה היא רחוק מאוד מזה. ובסך הכל יש לנו בערך 20% אנשים עם סבירות ל-PTSD, דיכאון או חרדה. גם בעיות התנהגותיות, אני קורא לזה, אבל זה בעיות אחרות שנלוות לטראומה. יש עלייה מאוד דרמטית. עוד בקורונה ראינו התחלה של עלייה בשימוש באלכוהול, בקנאביס, בסמים אחרים. אבל מאז השבעה באוקטובר אנחנו רואים שאחד מכל ארבעה אנשים במדינת ישראל מדווח על עלייה בשימוש באלכוהול, קנאביס, כדורי הרגעה או משככי כאבים במרשם או שלא במרשם, ובאופן כללי אפשר להגיד שמרבית הסובלים מ-PTSD יש להם גם איזשהן בעיות הקשורות לשתייה של אלכוהול או לשימוש בסמים, הכי שכיח קנאביס, הם קוראים לזה טיפול, לנו יש ויכוח עם זה. עוד אנחנו יכולים לדעת, אנחנו יודעים שיש תמיד עלייה באובדנות בעקבות אירועים טראומטיים, אבל חשוב להגיד בהקשר הזה שלרוב לפי ניסיון העבר ואירועי העבר, אז האובדנות מחכה לסוף הלחימה, סוף האירוע, גם במלחמת העולם השנייה זה היה ככה, גם בראשונה, גם במלחמות גדולות אחרות כמו פוקלנד ו... מלחמות אחרות, שבעצם מחכה עד סוף הלחימה ואז יש עלייה של בערך 20 עד 30 אחוז בכמות המתאבדים. גם פה אנחנו אמנם לא יודעים מה כמות המתאבדים בקרב אלה שהשתחררו משירות והם היום אזרחים, כי אין לנו נתונים על האזרחים כל כך, הנתונים על אזרחים המתוקפים היום הם 2022, אבל בצבא לפחות, כולל אנשי המילואים, אין עלייה בינתיים בשיעור המתאבדים, שיעור זה מספר מתאבדים למאה אלף או לעשרת אלפים איש. ככה סופרים מתאבדים, זה לא הגיוני לספור במספרים מוחלטים, למרות שכל אירוע הוא כמובן עולם ומלואו. הסיכון להתאבדות כמובן עולה בשימוש בסמים וכשיש רמות גבוהות מאוד של תחלואה פוסט טראומטית. אבל אפילו הפרעות פשוטות יותר או שלכאורה לא קשורות לאירועים טראומטיים כמו הפרעות אכילה, גם הן עולות מאוד, יש הרבה מאוד מצוקה וזה מתבטא בכל התחלואה הפסיכיאטרית שיש. אבל לא רק פסיכיאטרית, גם גופנית. אנחנו יכולים היום להגיד בצורה ברורה שיש עלייה משמעותית בכמות אירועי הלב בדרום. בהקשר ללחימה, ויש עלייה למשל באזור הדרום של 20% במקרי שבץ המוח, כלומר אנחנו רואים שיש יותר ויותר פגיעה גם גופנית שנגרמת מהאירועים הטראומטיים. וזה לא סתם, זה לא רק תחלואה, זה לא רק אוקיי אז קשה להם, יש לדברים האלה משמעויות כלכליות מאוד גדולות משמעויות חברתיות מאוד גדולות, עם פירוק של קהילות ועם נטל כלכלי מאוד מאוד גדול, ומדברים על עלויות ישירות של 200 מיליארד שקל, רק מהתוצאות האלה של בריאות הנפש. זה יפה כי המספרים האלה שאנחנו הוצאנו לפני בערך חצי שנה, בעצם היא עבודה שנטל, רשות המחקר של נטל הוציאה, מתכתבת מאוד יפה עם מאמר שיצא ממש לפני שבוע בלנסט, אחד מהעיתונים הרפואיים המובילים בעולם, שאומר שהנטל של בריאות הנפש, באובדן ימי עבודה, באובדן הכנסות ובעלויות כלכליות, עלה בכל העולם, עלה בכל העולם. בקרוב ל-100% בשניים שלושה העשורים האחרונים. הוא ממש סוקר את העלייה הזאת ומראה איך בעצם יחד עם עלייה בלגיטימציה, בשיח ובעיקר בטראומות העולמיות, יש עלייה מאוד ניכרת בכל הנזקים וזה במדינות שלא בהכרח עוברות מלחמה כמונו, אז מה שנקרא קל וחומר אצלנו. אם מסתכלים על הנתונים של משרד הביטחון, מה שיקר כמובן לליבנו כולנו, אז אנחנו יכולים להגיד, יש למעלה מאלף חיילים שנהרגו מאז השבעה באוקטובר, 20 אלף נפצעו. עד המלחמה בעצם, היה לנו 13 אלף אנשים שהיו מוכרים באגף לשיקום נכים. של משרד הביטחון, כולל רפורמת נפש אחת, רפורמת נפש אחת שקרתה סביב האירוע המצער שבו יציג סעידיאן הצית את עצמו, שבוע קודם בערך הכריזו על רפורמת נפש אחת, שעודדה אנשים בפנות והבטיחה שהם יקבלו טיפול עד שהם יקבלו הכרה או עד שיוחלט לגבי ההכרה. שזה היווה שינוי מאוד גדול ביחס לנכי הצבא, לנכי הנפש בצבא, אבל נכנסנו למלחמה עם בערך 13,000, היום אנחנו יודעים כבר לדבר על הרבה הרבה יותר, אנחנו כבר יכולים לדבר על למעלה מ-31,000 נפגעים, וההערכות של משרד הביטחון היום, הם שעד 2028 יהיו 100,000 נכים חדשים במשרד הביטחון שמוכרים, 50,000 יהיו עם גוף, על פגיעת גוף, ו-50,000 יהיו על פגיעת נפש. ומתוכם גם יהיו, מפגיעות הגוף, יהיו חלקים שהם משותפים. כך שאנחנו בהחלט מתכוננים פה למבול גדול, המון המון אנשים שיוכרו ויזדקקו גם לסיוע נפשי. וגם לטיפול, אנחנו צופים שיותר מ-520 אלף איש יסבלו מהשלכות תפקודיות של פוסט טראומה. ואם אנחנו חושבים שזה עוד דקה נגמר, כי הנה המלחמה תיגמר, וכולנו נתאושש, אז לפחות... גם היא בעיתון מאוד רציני של עולם הרפואה על 9-11, האירועים. מ-1991 הראו שבעצם יש עלייה הדרגתית ולמעשה לשיא הפניות על בעיות נפשיות הגיעו רק עשר שנים לאחר האירוע. כלומר, אם אנחנו חושבים שאנחנו כבר בשיא הזה, אז אנחנו מבינים שאנחנו רואים רק את קצה הקרחון. ולמה אנחנו חייבים לקדם את תהליך ההחלמה? קודם כל כי הטראומה באמת פוגעת בבריאות ומבטאת תסמינים שפוגעים בעבודה, ביחסים הבין-אישיים, בחיים בקהילה. יש פה פגיעה בריאותית, גם גופנית וגם נפשית. יש פה פגיעה בפרודוקטיביות ויש פה פגיעה משמעותית בביטחון של האנשים. וכמו שאמרה האישה היקרה שפתחה גם את הכנס הזה, כדי להחלים באמת נדרשים משאבים עצומים ומחויבות בלתי מתפשרת. לא מדובר רק בטיפול באנשים פרטיים, אלא בשיקום הקהילות שלנו. ובחיזוק המרקם החברתי של מדינתנו. וזה כמובן מאוד משפיע על כל מה שקורה במדינה, ובסך הכל מבחינה טיפולית אנחנו לא יכולים לעמוד בזה. אוקיי? אם אנחנו הולכים על טיפול רגיל, אחד על אחד, כמו שאנחנו אוהבים בהיסטוריה, אז אין לנו שום סיכוי, יש לנו אלף פסיכיאטרים בערך. במדינת ישראל רובם מעל גיל 55, זה מספרים מזעזעים, כי מה שזה אומר בין היתר זה שיותר יוצאים לפנסיה ועוזבים את המקצוע כל שנה מאשר נכנסים אליו. מה שנקרא, שיהיה לנו בהצלחה. 500 משרות של פסיכולוגים פתוחות עדיין במגזר הציבורי ולא מצליחים לאייש אותם, גם לאחר ההסכם. החדש של הפסיכולוגים והרבה מאוד מהמטפלים מדווחים על עייפות נפשית תכופה או כמעט מתמדת ועל ברנאוט, כלומר היכולת שלהם להחזיק במשרות האלה, להמשיך לטפל מעבר להתלהבות של התחושה הזאת של אני חיוני ואנחנו מצילים עכשיו הולכת ויורדת. ואיפה זה פוגש את הפרעות הקשב? אז קודם כל זה פוגש את הפרעות הקשר ברמה הסטטיסטית. הרבה יותר אנשים עם PTSD זה אנשים שפיתחו את זה על בסיס של ADHD. וצריך להגיד את זה, ואנחנו אומרים את זה שוב ושוב, אם אנחנו מטופלים טוב, אם אנחנו נותנים את הכדורים הנכונים ועושים את זה בצורה מאוזנת, גם בזמן המילואים אנחנו מורידים את הסיכון לפתח PTSD. לא רק מעלים את התפקוד, לא רק מורידים את הסיכוי להגיע לכלא הצבאי בגלל שעשיתי את הפקודה רק באופן חלקי, כי אנחנו יודעים שהפרעות קשב גורמות לזה שאנחנו חיים בכאן ועכשיו ולא זוכרים שבע פעולות או שבע משימות ואם יש לי משימה מרובת שלבים, הסיכוי שאני אסיים אותה לשביעות רצונו של מפקדי היא מאוד נמוכה. הכדורים האלה גם עוזרים לנו למנוע את האימפולסיביות המאוד גדולה של אנשים עם הפרעות קשב וגם את הדחיינות שלעיתים מאפיינת אותם ולכן הם מצילים אותם. לפני המלחמה היינו מדברים ודיברנו על זה ש... בשלבים לא מועטים בחיי הצבא, 80% מיושבי הכלא הצבאי היו אנשים עם הפרעת קשב, בדיוק בגלל הנסיבות שאמרתי קודם. עכשיו כמובן במלחמה יותר חשוב מזה, כי אם ישבתי שבועיים בכלא על מה שהמפקד קרא לו סירוב פקודה, ואני קראתי לו, התכוונתי לעשות, אבל שכחתי, אז עכשיו אנחנו לא מדברים על זה, אנחנו מדברים על סיכון אמיתי לתחלואה קשה ואם אנחנו מטופלים נכון, הסיכוי לזה סטטיסטית יורד בצורה משמעותית ויש לזה הרבה מאוד ערך. בנוסף, אנחנו רואים כמה הרבה מאוד אנשים עוברים לשימוש בסמים, שימוש בחומרים, אנחנו יודעים ששימוש נכון בתרופות, בסטימולנטים, במינונים הנכונים, בעיתוי הנכון, בצורה הנכונה, למרות שזה כדור ממרשם הסמים, זה מוריד משמעותית את השימוש בסמים של אנשים שסובלים מהפרעות קשב, כיוון שהם לא צריכים להרגיע את המוח שלהם, המוח שלהם מתארגן. אז הדבר הזה הוא חשוב, אני מזכיר את הקשר הזה, בגלל שאנשים עם PTSD באמת משתמשים היום המון המון המון. בחומרים. למה זה בכלל קשור כל כך? אז קודם כל כי ברמה המוחית זה פוגע באותו מקום. הרבה מדברים על מאיפה מתחילה הפרעת הקשב והתשובה בעיקר מכוונת לאיזושהי התפתחות יותר מעוכבת או פחות מלאה של תפקודים ניהוליים של האזור הפרה פרונטלי האזור הפרה פרונטלי זה האזור הכי מאוחר, הכי מתקדם אבולוציונית במוח, זה האזור שאחראי על התפקודים הניהוליים שלנו. מיפוי, תכנון, זיכרון עובד, זיכרון עבודה, סטארט סטופ. והנה אנחנו כבר מבינים איך זה קורה בהפרעות קשב, נכון? אין לנו סטארט סטופ טוב, אז אנחנו יותר אימפולסיביים ומתפרצים. אין לנו זיכרון עובד טוב, אז אנחנו שוכחים את המשימה השלישית בתוך סריה של שלוש משימות ותמיד נכשלים על זה במתמטיקה בתרגילים מרובי השלבים. אנחנו עושים את השלבים טוב הראשונים ואנחנו מבינים את החומר ואנחנו תמיד מדלגים על איזה שלב או שניים. אין לנו את היכולת התכנון באותה צורה והחזקת התכנון והמיפוי וזאת הפגיעה המקורית בהפרעות הקשב. פגיעה מאוד דומה אנחנו רואים ב-PTSD. ב-PTSD הבעיה המרכזית המוחית היא שהזיכרון הטראומטי נתקע לנו באזור מסוים במוח, בעומק, שנקרא המגדלה, וכיוון ששם זה נתקע, המגדלה עובדת נורא נורא נורא קשה, וכשהמגדלה עובדת קשה בגלל שהיא מחוברת ברשת רשת הנוירונים, אל האזור הקדמי במוח, היא פוגעת בתפקוד הפרפרונטלי. לכן אגב, גם אנשים עם PTSD הם מאוד אימפולסיביים, הם מאוד מתפרצים. קשה להם מאוד לתכנן. במחקרים שעשינו להם על וירצ'ואל סופרמרקט למשל, ראינו שהם הולכים פי ארבע יותר בסופרמרקט בשביל להשיג את אותה משימה של רשימת קניות. כלומר אנחנו מבינים שהבעיה הבסיסית הזאת בתכנון היא מאוד משמעותית וגם בביצוע, הם גם שוכחים חצי מהקניות והם צריכים לחזור אבל זה כבר סיפור דומה ולכן אנחנו מבינים שברמה המוחית זה באותם אזורים ומכאן ההגברה ההדדית הזאת של הקושי, אז אנשים עם ADHD יהיה להם יותר PTSD ואנשים עם PTSD ו- ADHD הפגיעה הניהולית שלהם, התפקודים הניהוליים שלהם, תהיה גבוהה יותר. וברמה התפקודית, המלחמה הממושכת והטראומה הממושכת, ולכן גם הסכמתי איתך איריס כשציינת את הקורונה כבסיס, אנחנו מדברים על בעיה מאוד מאוד גדולה. הבעיה הגדולה היא שיבוש אדיר במסגרות והרגלי החיים. וכולנו יודעים כמה הרגלי חיים זה קריטי. זה קריטי, בעיקר לאנשים עם הפרעת קשב. כי לעשות את אותם דברים זה יותר קל מאשר לחשוב כל יום מחדש, או להתארגן כל יום מחדש. זה נכון לילדים שקשה להם מאוד ללמוד ולשמר את התפקודים הניהוליים. ואת המסגרות הניהולים מודיעות. זה קשה לאנשים שעובדים, שתקופה הם בסגר ותקופה הם יכולים, וחלקם גם עברו דירה כי הם היו מפונים, ולכת התארגן עכשיו על משהו חדש. בנוסף, הרבה מאוד אנשים בתוך הבית נעלמו. האימא הלכה למילואים, האבא נדרש להיות יותר שעות בבית החולים, והנה לנו צורך בוויסות של תפקידים בבית ובמשפחה. אותו דבר במקומות העבודה, העובד שעבד לידי במשרד נעלם למילואים ועכשיו אני נדרש לעשות את העבודה הזאת של שנינו ולאנשים עם ADHD זה מאוד מאוד קשה כי אין את היציבות, אין את הקביעות והכל כל הזמן משתנה. אז הם יכולים כמובן, אתם, כולנו יודעים, אנחנו יכולים כמובן להיות גמישים ולזהות שינויים וכולי אבל זה מקשה עלינו מאוד. והעומס הגדול הזה מגביר את הקושי התפקודי, ואם הקושי התפקודי גבר, אפשר לחיות יותר בדחיינות, ופחות לתפקד, ואולי להיות יותר אימפולסיביים, ואין לאף אחד סובלנות לזה יותר. אין לאף אחד סובלנות, כי כולם מתוחים על הקצה. אז גם הסובלנות אל האימפולסיביות שלנו יורדת. ובכל זאת קצת אור, כי אי אפשר להגיד שרק הכל רע בגלל הטראומה המתמשכת, קרו גם כמה דברים טובים, וצריך לציין אותם. אחד מהם זה שלאחר שנים רבות מאוד של הזנחה של מערכת בריאות הנפש, כולם היום מתחילים להבין שבריאות הנפש היא לא רק מעניינת וחשובה מבחינת המחקר וכולי, אלא גם מקום ראוי להשקעה יזמית. ופתאום אנחנו רואים הרבה מאוד יזמים שבאים ומציעים כל מיני פלטפורמות חדשות ואפליקציות חדשות וכלים חדשים והדברים האלה גם יחלחלו לעולם הטיפול בהפרעות הקשב אבל גם לכל ההפרעות האחרות והגיע הזמן שמשהו ינהר ויאפשר לנו לקבל יותר פתרונות כי סתם בשביל לסבר את האוזן שנה לפני המלחמה היה כנס חדשנות ברפואה הייתי שם באקספו בתל אביב היה דוכן אחד מכל האקספו, דוכן אחד שעסק בבריאות הנפש וגם זה לא באופן ישיר. ושנה אחרי הפרוץ המלחמה היה עוד פעם את הכנס באקספו ו-90% או 80% מן הדוכנים עסקו בבריאות הנפש והשולחנות העגולים של החדשנות של בריאות הנפש היו מלאים ומפוצצים. אני קורא לזה רווח גדול. ורואה בזה סימן אופטימי מאוד, כי כולנו, ברור לנו שאי אפשר לבנות יותר על רק טיפול אחד על אחד אצל הפסיכיאטר באופן המסורתי, או אצל הפסיכולוג, אצל המרפא בעיסוק, או אצל העובד הסוציאלי או מרפא באומנות, אלא אנחנו נהיה חייבים טיפול מרובד והרבה יותר גמיש שמשתמש גם ב... הדבר השני זה שאנחנו רואים פה הזדמנות לייצר פתרונות חדשים לא רק עבור פוסט-טראומטיים אלא עבור כל השילובים השונים של התחלואה הנפשית שבעקבות האירועים. לייצר פתרונות חדשים, העיקר שבזה זה קהילה שמבינה ומודעת לקשיים ומקבלת אותם ומאפשרת הרבה יותר גמישות תפעולית כדי להמשיך ולהחזיק את האנשים האלה הכל כך חיוניים, זה יעזור בדיעבד כמובן גם לאנשים עם הפרעת קשב שהיום הרבה מאוד מהם מעדיפים לעבוד כעצמאים כי הם לא מסתדרים בתוך המסגרות הקיימות. יש פה עוד הבנה לצורך ולנכונות של הורדת החומות של הסטיגמה של בריאות הנפש כי כל הזמן מדברים על זה סוף סוף ושומעים את זה וזה מקבל במה ומקום ופתאום עוד ועוד אומנים וסלבריטיז ואנשים אחרים יוצאים מהארון ומדברים על ההפרעה שלהם, והדבר הזה בהחלט ישפר את הפרוגנוזה של כולנו ואת היכולת של כולנו לפנות לעזרה. ובנוסף, אנחנו כולנו נמשיך ונחכה לגדילה ולצמיחה מפוסט טראומה שכל כך מאפיינת את מדינת ישראל, ולא סתם אני שם את התמונה הזאת, אני מאוד אוהב אותה. רואים אותנו במחנות ואותנו עומדים כחיילים, אפשר לראות שזה אותם אנשים, אנחנו עומדים את שוקמאק גם במחנות וגם בתור חיילים, אבל בהחלט המדינה שלנו היא הוכחה גדולה, וצה"ל במיוחד, הוכחה גדולה ליכולת לצמוח מפוסט טראומה. אז אפשר לצמוח ונכון לצמוח, ואנחנו נהיה שם. זהו חברים, זמני נסתיים, אבל אם יש שאלות אז אני יותר מאשמח. ואם אין שאלות אז אני יותר מבכבוד אעביר למורי ידידי ורעי את רשות הדיבור. אתה שומע? פרופסור. דבר. חשבו שאני סתם איזה, אני לא סתם יושבת עם דובי, אומרים שחיבוק זה דובי שתכף נדבר עליו. אבל רציתי להגיד לך שהסיום היה מאוד מרגש, לסיים עם צמיחה זה משאיר לנו ככה חוויה של אופטימיות. אז תודה על הרצאה מרתקת.