מכישלון אובדני לשליחות חיים: סיפורו של דניאל מורס

דניאל מציין שהכישלון הגדול ביותר שלו היה שלא השלים עם תסמונת הטורט מוקדם יותר בחייו. הוא התבייש והסתיר את זה במשך עשור, מפחד שהסביבה לא תקבל אותו. עם זאת, הוא שמח שנכשל בכך, כי זה הפך לחלק מהדרך והסיפור שהביא אותו להיות מי שהוא היום.

כיום, דניאל הוא בן זוג ואב, ומרצה שהעביר מעל 550 הרצאות בבתי ספר. הוא רואה בשליחותו לשנות את המודעות לתסמונת טורט במערכת החינוך, ומדבר על ה"תיקון" שלו בתוך המערכת. הוא אוהב את עצמו ואת חייו, ומחבק את כל הכישלונות שהביאו אותו להיות האדם שהוא היום.

בתיכון, הטיקים של דניאל התגברו והוא לא הצליח להסתיר אותם. הוא חווה בריונות קשה, מכות, צילומים והשפלות מתלמידים אחרים, שקראו לו בכינויים פוגעניים. לשבת בכיתה הפכה למשימה בלתי אפשרית עבורו, והוא אף הבריז משיעורים ומבית הספר.

דניאל אובחן עם תסמונת טורט בגיל 6, אך התסמינים היו עדינים. הוא התכחש והסתיר אותה במשך כעשור, עד גיל 15-16, מתוך בושה ופחד מחוסר קבלה חברתית. הוא תיאר זאת כ"חיים בארון", כשהתסמינים העדינים אפשרו לו להסתיר זאת.

שבוע לפני יום הולדתו הראשון של אחיו איתי, דניאל גילה שאיתי לא מתעורר, ומותו נקבע בדרך לאמבולנס. אירוע טרגי זה היה הקו ששבר את גב הגמל עבור דניאל, והוביל אותו לניסיון התאבדות באמצעות חגורת ג'ודו.

דניאל סבור שחד משמעית כן. הוא חושב שאם היה מורה או רכזת אחת ש"ראו" אותו, זה היה משנה את התמונה כולה. במקום זאת, רבים בסגל המורים חשבו שהוא הבעיה, וביקשו ממנו להפסיק לקלל ולעשות רעשים.

לא, דניאל לא מדמיין את עצמו בלי הטורט. הוא רואה בזה מחשבה שלא מקדמת אותו, וסופר את זה לחיוב. הוא מחבק את כל הכישלונות שהביאו אותו להיות האדם שהוא היום.